רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור…
מצה – על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ.
כך כתוב בהגדה.
אבל במשנה כתוב משהו אחר:
על שום שנגאלו אבותינו ממצרים.
ההסבר של המשנה טוב בהרבה לכאורה מההסבר של ההגדה. בני ישראל יצאו ממצרים בט"ו בבוקר, אבל כבר בליל פסח במצרים הם אכלו מצות. אז איך אפשר לומר שהמצות קשורות ליציאה ממצרים?
החברותא שלי, הרב ארי סט, נוהג לומר, שבני ישראל חגגו במצרים, את הפסח הראשון שהם עשו במדבר. אז כביכול, הם חגגו את מה שהיו חוגגים בשנה הבאה, וכך הציווי על המצות בליל הסדר במצרים, היה זכר למצות שהם יאפו למחרת בבוקר, בגלל החיפזון.
אבל למה צריך לחגוג במצרים את הפסח הראשון של המדבר? כי הם היו צריכים להאמין שאכן הגאולה תתרחש. בליל הסדר, בני ישראל ישבו במצרים, והיו צריכים להאמין, שמאתים ועשר שנות שעבוד, מסתיימות להן הערב. זה מאוד מאתגר להאמין שגאולה תתרחש, והחיים לא ימשכו כפי שהם. אפילו כשהקב"ה מבטיח לנו שהגאולה תתרחש, הרבה יותר קל ללכת על הישן והמוכר. הגאולה מגיעה, מזה שמוכנים קצת לחשוב אחרת, לנסות אחרת, להשתנות.
פרשת צו, שאותה אנו קוראים השבוע, נפתחת בקרבן התמיד. הקרבן הזה מבטא קביעות והמשכיות. מה שנקרא 'תמידים כסדרם'. אי אפשר לתפעל בית מקדש, אם לא עושים את התמידים כסדרם. הא"ב של עבודת ה', זו העבודה התמידית, הקבועה והסדורה.
ועם זאת, כמעט כל הלכות הקרבן נאמרו כבר בפרשת ויקרא. בפרשה שלנו בעיקר שני ציווים אחרים:
הציווי הראשון הוא לדאוג שאש תמיד תוקד על המזבח.
והשני, תרומת הדשן.
כי כשעושים משהו תמיד, באופן שגרתי, קשה מאוד לשמור על האש של ההתלהבות של הפעם הראשונה. אז התורה צריכה להדגיש את הצורך שתהיה אש בכל פעם בקרבן.
אבל איך? איך עושים את זה?
על ידי זה שפעם ביום, מפנים קצת מהאפר שעל גבי המזבח. הפינוי הוא הסמל של השינוי. ישן מפני חדש תוציאו.
אי אפשר לתפעל מקדש אם לא שומרים על קביעות. אם אין תמידים כסדרם, אין עבודת ה'. אבל אם לא מוכנים לעשות שינויים קטנים, לבדוק דברים מחדש, אז גם האש שאמורה לבעור תמיד בתוך התמידים כסדרם לא תצלח.
זה הסוד של הגאולה – להצליח לשמר את הקביעות ולשמר את האש בתוכה, על ידי כך שמשלבים חדש בתוך הישן.