בפוסט זה אסביר, מדוע לדעתי יש לומר הלל בברכה ביום העצמאות.

הגמרא במסכת פסחים (קיז.) אומרת:

הלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

מדברי הגמרא עולה, שמתקנת הנביאים לומר הלל בכל פעם שישראל ניצולים מצרה. והגמרא מביאה מספר דוגמאות לצרות, שכשעם ישראל ניצל מהם אמרו הלל: שירת הים, הניצחון על סיסרא, ההצלה מסנחריב ועוד.

דיון ספציפי יותר, שמגדיר את גודל ההצלה המצריך אמירת הלל נמצא במסכת מגילה (יד.).

ראשית, הגמרא דנה איך קרה בכלל, שהוסיפו חג על החגים המופיעים בתורה?

תנו רבנן ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן.

כלומר, אם על יציאת מצרים, שהיתה רק יציאה מעבדות לחירות אומרים הלל, קל וחומר שאומרים הלל בשעה שניצולים ממוות. נמצא, שעיקרו של חג הפורים הוא ההודאה על הנס.

לאור זאת שואלת הגמרא, מדוע לא אומרים הלל בפורים? ועל כך עונה הגמרא:

אי הכי הלל נמי נימא? לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן.

שני תירוצים ישנם בגמרא: הראשון, שקריאת המגילה באה במקום הלל. השני – כאן לא היה נס הצלה גמור כיוון ש'אכתי עבדי אחשוורוש אנן'.

נמצא, שלמסקנת הגמרא נחלקו רב נחמן ורבא, האם ניתן לומר הלל על נס של הצלה, כאשר ההצלה לא הובילה לחירות. לדעת רב נחמן אומרים הלל במקרה כזה, ולדעת רבא אין אומרים הלל.

על כל פנים, המסקנה מהסוגיא הזו לענייננו, בלי קשר לשאלה כאיזה תירוץ נפסוק, היא שביום העצמאות צריך לומר הלל. ההצלה של מלחמת העצמאות היתה הצלה ממוות לחיים, ואנו כבר עצמאיים, כך שאי אפשר לומר ש'אכתי עבדי אחשורוש אנן'.

 

האם המסקנה מסוגיית הגמרא בפסחים, ועוד יותר ממנה, במסכת מגילה, היא שיש חובה לומר הלל ביום העצמאות? החתם סופר (שו"ת, אורח חיים רח) כותב, שמהסוגיא עולה שיש חובה מאורייתא לעשות זכר לנס של הצלה, קל וחומר מההודאה של יציאת מצרים. עם זאת, החובה הזו אינה מתורגמת דווקא לאמיר הלל. ולכן אמירת הלל, היא רק דין דרבנן.

מצד שני, החיד"א (שו"ת חיים שאל, חלק ב סימן יא), מציג בעיה רצינית ביישום של דברי הגמרא לחובת אמירת הלל. אם אכן ישנה חובה כזו, מדוע היא לא נזכרת בפוסקים? מדוע הרי"ף, הרמב"ם או הרא"ש לא כתבו שיש חובה לומר הלל כשציבור נושעים מצרתם?

הלל על נס ליחידים

תשובתו של החיד"א עצמו לשאלה זו היא:

ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא. אבל עתה כי הן בעון עם ישראל מפוזר ומפורד ואיתרחיש ניסא לקהל ישראל אשר בעיר אחת בזה לא תקנו נביאים לומר הלל ומשום הכי השמיטוהו.

כלומר, רק על נס שאירע לכל עם ישראל אומרים הלל, ולא רק על נס שאירע ליחידים או לציבור חלקי.

החיד"א מבסס דבריו גם על לשונו של רש"י בפסחים:

ועל כל צרה שלא תבא עליהם – לישנא מעליא הוא דנקט, כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה.

מפני מה היה צריך רש"י לתת כדוגמא את חנוכה? כדי ללמדנו, שרק על נס שאירע לכל עם ישראל כמו חנוכה, צריך לומר הלל.

אמנם יש לשאול  – וכי נס חנוכה היה נס לכל עם ישראל? הלא רק היהודים שהיו בארץ השתתפו במלחמה. שאלה זו העסיקה את הרב עובדיה (יביע אומר חלק ו אורח חיים סימן מא). תשובתו של הרב עובדיה:

וראיתי להגאון רבי יונה נבון… ותירץ, שמכיון שהיו רוצים האויבים להחריב את בית המקדש צרת כל ישראל מקרי, וכשנצחו את אויביהם היונים והחזירו עטרה ליושנה בטהרת ההיכל והמקדש הצלת כל ישראל מקרי, כעין תקנת הנביאים, ולכן תקנו לגמור ההלל בברכה.

כלומר, נס תיקון המקדש נחשב כנס לכלל ישראל. בפשטות, היה אפשר לומר כן גם לפי דברי הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה (פרק ג הלכה א):

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם … עד שריחם עליהם א-הי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

הרמב"ם אינו מדגיש את נס ההצלה של היהודים שהיו בארץ, אלא את חזרת המלכות לישראל. ומסתבר לומר, שחזרת המלכות לישראל נחשבת כנס לכלל ישראל. לאור זאת, מסתבר שגם הקמת המדינה בוודאי ראויה להחשב כנס לכלל ישראל. גם בגלל דבריו של הרמב"ם שנס חנוכה הוא ש'חזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה'. אם כן, הוא הדין גם בימינו, שחזרה מלכות לישראל. אבל הקמת מדינת ישראל היוותה יותר מכך, שהרי היא גם חלק משמעותי בתהליך קיבוץ הגלויות. ופוסקים רבים כתבו שתהליך שיבת עם ישראל לארצו הוא בגדר 'אתחלתא דגאולה', ואם כן, גם לדרכו של החיד"א יש לומר הלל בברכה בזמננו.

אמירת הלל על התחלת גאולה

בירושלמי (פסחים פרק י הלכה ו) לומדים את החיוב לומר הלל משירת דבורה:

כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה'. התנדבו ראשי עם כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה התיבון הרי גאולת מצרים שנייא היא שהיא תחילת גאולתן.

קרבן העדה: התיבון. הקשו: הרי גאולת מצרים. ולא אמרה שירה אלא על הים: ומשני שנייא היא. שאני התם שהיא היתה תחילת גאולתן ולא היתה גמר הגאולה עד עברם הים:

על פי דבריו של הקרבן העדה, הירושלמי אומר שהשירה על גאולתם של ישראל לא נאמרה עם יציאת מצרים מיד, משום שעדיין לא הסתיימה הגאולה, עד שעברו את הים.

על פי עקרון זה כותב ביביע אומר (חלק ו, אורח חיים סימן כא):

הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה.

אמנם יש להעיר, שאף שבני ישראל יצאו ממצרים, גם הם לא באו אל המנוחה והנחלה. עוד היו במ"ט שערי טומאה, ועוד לא קיבלו את התורה, ולא נכנסו לארץ ישראל ולא בנו את בית הבחירה. כך שאפשר לומר שגמר השעבוד למצרים היה לאחר קריעת ים סוף, וכלשון הכתוב "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם".

כלומר, לא נדרשת גאולה שלמה. ארבעת לשונות הגאולה, עוד לא הסתיימו, וקל וחומר שהלשון החמישית עוד לא נאמרה. ובכל זאת, שלב היציאה ממצרים מסתיים עם קריעת ים סוף. האנלוגיה המקבילה היא, שעד תום מלחמת העצמאות, תוך כדי המלחמה במדינות ערב, אולי לא היה שייך לומר הלל, אבל לאחר תום מלחמת העצמאות, כשעם ישראל יושב בארצו ויש הפסקת אש, זו סיבה מספיק טובה לומר הלל.

הלל על נס טבעי

המהר"ץ חיות (שבת כא:) דן בשאלה, מדוע חז"ל מחפשים את הנס שעליו אומרים את חנוכה, ומגיעים לנס פך השמן. האם הניצחון במלחמת מעטים מול רבים אינו מספיק כדי לתקן את חנוכה? תשובתו:

(שבת כא:):

הקושיא מפורסמת – ביום הראשון לא היה בו נס…
עיין בספר מור וקציעה לגאון יעב"ץ מה שהאריך גם כן, דעקר נס חנוכה הוא בשביל חנוכת הבית בבית שני שנגמר בכה בכסליו… ומה שלא חשבו הנס במה שלא טימאו גם הפך הזה, יש לומר דזה אינו יוצא מגדר הטבע. דיכול להיות דעל דרך מקרה לא הכירו האויבים בפך ולא טמאוהו. כמו שלא חשבו את הנס העיקרי שנצחו החשמונאים שהיו מועטים, את המרובים. ועיין רמב"ם בפ"א מהל' חנוכה ה"א, דבלאו הכי שלא חישב רק נס זה. אבל הש"ס כאן מהדר רק על נס היוצא מגדר הטבע אין אומרים הלל על נסים נסתרים, אשר הקב"ה עושה לנו בכל רגע. והארכתי בזה בחיבורי.

כלומר, אין אומרים הלל על נס נסתר. סברא זו נשענת במקצת, על דבריו של האבודרהם (ברכות הראיה והשבח) ביחס לברכת שעשה לי נס:

כתב ה"ר אשר מלוניל הא דמברכין בין אניסא דרבים בין אניסא דיחיד דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה כגון מעברות הים ומעברות הירדן והדומה להם…

אלא, שלכאורה יש להקשות על בעלי שיטה זו, מדוע אומרים הלל בפורים, הלא הנס שם היה נס טבעי בלבד. האבודרהם עצמו מתייחס לשאלה זו:

וא"ת והרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכינן שעשה נסים? וי"ל התם נמי יצא ממנהג העולם מפני ב' דברים. האחד: שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי. והשני: שהרג קרוב לשמונים אלף מאומתו בעבור אהבת אשה אחת ואין זה מנהג העולם וטבעו.

אם כן, כאשר מתרחש רצף אירועים מאוד לא סביר, זה נחשב נס גלוי, לדעת האבודרהם, לעניין ברכת שעשה לי נס. ועל כן, אנו, שראינו את תחיית עם ישראל לאחר אלפים שנות גלות, קיבוץ הגלויות, הניצחון במלחמות השונות ועוד ועוד, אפשר בהחלט לראות בכך נס גלוי.