בכמה מקומות בש"ס נזכר, שגרמא בנזיקין פטור. עם זאת, הגמרא (בבא קמא ק.) אומרת, שרבי מאיר סובר שחייבים על נזק שהוא 'גרמי'. נביא כאן מספר שיטות ראשונים בשאלת היחס בין המושג של גרמא לגרמי.
הגמרא (בבא קמא נה:) אומרת:
תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.
ופירש רש"י:
פטור מדיני אדם – קסבר גרמא בנזקין פטור.
משתמע מדבריו של רש"י, שרבי יהושע סבר, שגרמא בנזקין פטור, אבל יש מ"ד שגרמא בנזיקין חייב. כך כותגם גם הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) שרש"י סובר, שבכל גרמא יש מחלוקת רבי מאיר וחכמים, ולדעת חכמים פטור, ולרבי מאיר חייב. ונמצא, שלדעת רש"י אין הבדל בין גרמא וגרמי, ולדעת רבי מאיר שהלכה כמותו, בכל אופן חייב.
שיטה שניה היא שיטת הרמב"ם. בהלכות נזקי ממון (פרק ד) כותב הרמב"ם:
הלכה א: הכונס צאן לדיר, ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה, ויצאת והזיקה פטור…. הייתה מחיצה בריאה, ונפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאת והזיקה – פטור. הוציאוה ליסטים, והזיקה, הליסטים חייבין.
הלכה ב: הפורץ גדר לפני בהמת חברו, ויצאת והזיקה – אם היה גדר חזק ובריא, חייב…
בהלכה ב כתב הרמב"ם, שאם אדם פרץ את הגדר של המכלאה של חברו, והבהמה שהיתה כלואה שם יצאה והזיקה, חייב. ומשמע מדבריו, שחייב גם על הנזקים שהבהמה גרמה. לעומת זאת, בהלכה א כותב הרמב"ם, שאם הלסטים רק פרצו את הכותל והבהמה הזיקה, הם פטורים. מדוע אם הלסטים פרצו את הכותל הם אינם חייבים לשלם כמו בהלכה ב?
הרמב"ם עצמו התייחס לשאלה זו בתשובתו לחכמי לוני"ל (מובאת במגדל עוז על אתר) וכתב:
וזה שהקשיתם על דבר זה מן הליסטים שפרצו מחצית הדיר הבריאה שאין חייבין בנזקיה עד שיוצאוה אבל אם יצאה מעצמה פטורין ודאי קושיא היא זאת … וזהו פירוקהף הפרש גדול יש בין ליסטים שפרצו הדיר ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו שהליטסים כוותנם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין ליסטים ובין פורץ בהמת חבירו והרי כל הדברים נכונין ויוצאין על עיקרי הדינין.
דהיינו, הרמב"ם מסביר, שהפורץ לא התכוון לגנוב, ומוכרחים לומר, שהתכוון להזיק בלבד. לעומת זאת, הליסטים התכוונו לגנוב ולא להזיק, ולכן אין לחייבם מדין מזיק. מדברי הרמב"ם בתשובתו עולה, שכל מזיק בגרמא שהתכוון להזיק, חייב. ואם כן, יש לומר שאחד המאפיינים להבדל בין גרמא לגרמי, הוא הכוונה להזיק.
שיטה שלישית היא שיטת הרא"ש (בבא קמא פרק ט סימן יג) ובעקבותיו הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) ועוד. לדעתם, ניתן לתת קריטריונים לשאלה מתי נזק הופך מ'גרמא' הפטור ל'גרמי' החייב. הרא"ש מציג שלושה קריטריונים:
הראשון, שהמזיק בעצמו עושה את ההיזק. במקרה של הפורץ גדר בפני בהמת חברו, למשל, המזיק רק שבר את הכותל. הבהמה היא זו שהזיקה.
השני, שהנזק היה צפוי מאוד לקרות. ככל שיש פחות משתנים המשפיעים על כך שיתכן שהנזק לא יתרחש בכלל, הרי שמדובר בנזק צפוי יותר, ויש יותר מקום לחייב עליו.
והשלישי, שהמעשה שהמזיק עשה מתחיל ממש את הנזק. לדוגמא – אדם ששורף את שטרות החוב של חברו, מיד חברו אינו יכול להשתמש בהם כדי לגבות את החוב.
השיטה האחרונה היא שיטת הריצב"א (בבא בתרא כב: תוספות ד"ה זאת אומרת):
ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין.
לשיטת הריצב"א אין הכרח למצוא דבר המאחד את כל הדברים שמנו חכמים כ'גרמי' וניתן להסתפק בהגדרה, שכל היזק שכיח חייבים עליו. כדעה זו פסק גם הרמ"א (חושן משפט שפו, סעיף ג), ונחלקו הפוסקים, אם לשיטה זו ניתן לבחון בכל דור ודור מחדש, מהם הנזקים השכיחים שעליהם מחייבים מדינא דגרמי.