הרבה אנשים אינם מודעים לכך, אבל אם קונים מנגל בטיול, הרשת צריכה טבילה (אם לא מדובר ב'מנגל חד פעמי'). בנוסף, פעמים רבות קונים כלים נוספים לצורך המנגל וכדומה, וגם הם צריכים טבילה.

מי שנוסע לטיולים ארוכים יותר, ל'טרֶקים' וכדומה, גם הוא קונה כלים, והם צריכים טבילה. ולא תמיד יש מקווה מאורגן באזור. אם כן, כיצד מטבילים כלים בחיק הטבע?

טרם שנפתח בדיון, נציין, שחלק מההלכות האמורות כאן נכונות גם ביחס לטבילת בני אדם מטומאתם בטבע. עם זאת, יש כמה וכמה הבדלים בין ההלכות של טבילת כלים לטבילת אנשים. נתייחס לטבילת אנשים בהמשך הדברים.

ההלכה מבדילה בין שני סוגי מקורות מים הרלוונטיים לדיון שלנו – מעיין ומי גשמים. כפי שמתבאר במשניות בתחילת מסכת מקוואות (פרק א משניות ז- ח) מי גשמים מטהרים רק כשהם 'באשבורן', ללא זרימה, ואילו מי מעיין מטהרים גם 'בזוחלים' – כשהמים זורמים (וכך נפסק גם בשולחן ערוך יורה דעה רא, ב).

עוד נציין, שבמשניות מבואר הבדל נוסף בין מעיין ומי גשמים, והוא, שניתן להטביל כלים במי גשמים רק אם יש בהם שיעור של ארבעים סאה, אבל במעיין, ניתן להטביל כלים (אך לא בני אדם) גם אם אין בהם שיעור זה, ובלבד שכל הכלי נמצא בתוך המים. עם זאת, ביחס לטבילת כלים נחלקו הפוסקים אם ניתן להטביל במי מעיין שאין בהם ארבעים סאה, כי טבילת כלים הוקשה לטבילת נידה (כפי שפסק השולחן ערוך יורה דעה קכ, א. ועיין באורך בספר טבילת כלים השלם, פרק ז סעיף א והערה ב).

לכן, אם יש מעיין, שמימיו נובעים, אף שהם זורמים, ניתן לטבול בו כלים. לעומת זאת, אם לא מדובר במעיין, אלא במי גשמים, צריך שהם יהיו מכונסים.

טבילת כלים בנהרות

בגמרא במסכת בכורות (נה:) נחלקו רב ושמואל בשאלה אם ניתן לטבול במי הפרת. יסוד מחלוקתם הוא בשאלה אם מי הפרת הם מי גשמים, או שהם מי מעיינות. שמואל סובר, שעיקרו של הנהר הוא מי נביעה. כלשונו של רבי שמעון בן אלעזר (תענית כה:): "אין לך טפח מלמעלה, שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים". לעומת זאת, רב סובר, שמי הפרת הם מי גשמים ברובם.

הגמרא אומרת, שלדעתו של רב, ניתן לטבול בנהר בחודש תשרי, משום שאז ברור שהמים בנהר אינם מי גשמים, שהרי כבר עבר כל הקיץ, וכל המים בנהר הם מי נביעה. אבל בזמן שיש מי גשמים בנהר, אי אפשר לטבול בו, משום שמי הנהר הם 'זוחלים'.

כאשר ישנם נהרות שבימות הקיץ אין בהם גשם, כולם מסכימים שהדבר מוכיח שמדובר בנהרות ממי גשמים. אולם, בנהרות אחרים נחלקו רב ושמואל אם עיקרם הוא מי גשמים או מי מעיינות, וגם להלכה נחלקו הדעות. השולחן ערוך (יורה דעה רא, ב) פוסק לחומרא, והרמ"א כותב שבמקום שאי אפשר לעשות מקווה, יש לסמוך על הדעות המקילות, ולטבול בנהרות.

המים הזורמים בנחלים בצפון הארץ בחודשי יולי – אוגוסט אינם מי שלגים וגם לא מי גשמים, אלא נובעים ממעיינות. ולכן ניתן להטביל כלים בנחלים בחודשים אלו. כמובן, שבנחלי אכזב, שזורמים רק בשעת ירידת גשמים, אין אפשרות לטבול כלים.

לגבי נהרות בחו"ל, אם אין מידע ודאי בדבר מקור המים שם, הרי שהמחבר פסק להחמיר, ולכן יש להשתדל להימנע מלטבול כלים בנהרות כאלו (גם הרמ"א שהקל, עשה זאת ביחס לטבילת נשים, ובמקומות שבהם אין אפשרות לבנות מקווה, ולא ביחס למי שיוצא לטיול, שיכול להתארגן מראש עם כלים, או למצוא פתרונות חלופיים).

טבילת כלים במעיינות

כפי שהוסבר לעיל, ניתן לטבול כלים במעיינות. עם זאת, יש לדעת, שאם הנביעה מהמעיין אינה רצופה, הרי שהבריכה של ההיקוות אינה נחשבת מי מעיין, אלא מי מקווה. כך מבואר בשולחן ערוך (יורה דעה שם סעיף יג): "מעין שיורד מההר טיפין טיפין בהפסק, יש לו דין מקוה אלא אם כן יורד בקילוח בלא הפסק".

במידה והקילוח הוא 'טיפין טיפין בהפסק', הדין יהיה כפי שמבואר להלן לגבי טבילת כלים באגמים.

טבילת כלים באגמים

אותה שאלה שקיימת ביחס לטבילה בנהר, קיימת גם ביחס לטבילה באגמים, שהרי המקור למי האגם הוא או מי גשמים, או נביעות.

אלא שבאגם יש יתרון, אם הוא אגם ללא יציאה של המים ממנו, כך שמי האגם אינם זורמים. במקרה כזה, האגם נחשב 'אשבורן', ולכן גם אם הוא מי גשמים, ניתן לטבול בו (ש"ך סימן רא סקי"ב, טהרת המים סימן ג).

האם יש פתרון לטבילה כאשר לאגם יש יציאה, או בנהרות ונחלים המוזנים ממי גשמים ומי הפשרת שלגים?

הגמרא במסכת בכורות (נה:) שהזכרנו לעיל, אומרת:

אבוה דשמואל עביד להו לבנאתיה מקוה ביומי ניסן, ומפצי ביומי תשרי; מקוה ביומי ניסן – סבר לה כרב, דאמר רב אמי אמר רב: מיטרא במערבא – סהדא רבה פרת, שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, והוו להו מי גשמים רובא. ומפצי ביומי תשרי.

הגמרא מסבירה, שאבוה דשמואל סבר כמו רב, שנהר הפרת ניזון ממי גשמים, ולכן לא היה אפשר לטבול בו בניסן, שאז רובו מי גשמים. אבל בתשרי, שהנהר כבר אינו קשור למי הגשמים, ניתן לטבול בו. מה שהיה עושה אבוה דשמואל 'מפצי' בזמן תשרי, הוא רק מחיצות לצניעות, כדי לטבול בלי להיראות.

אבל הרמב"ם (מקוואות ט, יג)  כתב:

ואם רבו הנוטפים על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן.

נראה מדבריו, שההיקף במפץ הופך את האזור המוקף למים שאינם זורמים, וכשרים לטבילה כמו מי אגם שאין לו יציאה וכך פסק גם השולחן ערוך (שו"ע יורה דעה רא, סעיף ב).

מדוע הטבילה בתוך ההיקף הזה מועילה? קשה מאוד להניח, שמדובר במשהו סגור הרמטית שאין שום דליפה של מים ממנו החוצה. אם כן, מדוע לא נאמר, שהמים האלו נחשבים 'זוחלים', ונמצא שלא התרחש שום תיקון?

התשובה היא, שמדובר בזחילה בכמות מצומצמת, שהיא 'זחילה שאינה ניכרת', וזחילה שאינה ניכרת, אינה פוסלת (שו"ע שם סעיף נא).

כיצד מתבצע ההיקף הזה בפועל?

מי שעסק בהרחבה בעשיית מקווה בדרך זו היו שנים מאדמו"רי חב"ד – בעל התניא, ואחריו הצמח צדק. הם חיפשו פתרון לטבילה במים חמים, כדי להקל על הטובלות, ולכן הפתרון שלהם מורכב יותר מאשר מה שנציג להלן. אבל לצורך טבילת כלים, אפשר להסתדר גם עם מים קרים, ולכן אפשר להסתפק בפתרון פשוט (להרחבה על פתרונותיהם של בעל התניא והצמח צדק, ניתן לקרוא כאן, וביתר הרחבה, כאן).

עיקר השיטה הוא לייצר תיבה בגודל של ארבעים סאה, וללא קרקעית, ולהשקיע אותה בתוך המים, עד שהיא מגיעה לקרקעית הנהר או האגם. התיבה מתמלאת ממי הנהר, ואז ניתן לטבול כלים במים שבתוך התיבה הזו.

את התיבה יש לייצר ללא חיבורים מברזל, כי אז המקווה שנוצר בתוך התיבה, הוא מקווה 'שהווייתו על ידי טומאה', שפסול (שו"ע שם סעיף נ).

כאמור, אף על פי שהתיבה עומדת על קרקעית המקווה, יתכן שיש דרכה זרימה מועטת של מים, אבל זרימה זו אינה פוסלת, משום שהיא זחילה שאינה ניכרת.

 

טבילת אנשים בחיק הטבע

כפי שהסברנו עד כאן, הדיון שלנו היה ביחס לטבילת כלים. ביחס לטבילת נשים, ישנן בעיות נוספות בטבילה בחיק הטבע.

ראשית, צריך לשים לב לעומק המים. המים צריכים להיות עמוקים מספיק, שהאישה תוכל לטבול בהם בלי להתכופף – זרת מעל הטבור, שזה בערך 120 ס"מ (שולחן ערוך יורה דעה קצח, לו).

שנית, הגמרא במסכת נידה (סו: – סז.) אומרת, שאסור לאישה לטבול בנמל. רש"י שם מסביר שהבעיה לטבול בנמל היא בכך שבנמל יש הרבה טיט, ואם כן יכול להיות שתהיה חציצה לאשה. ראשונים אחרים מסבירים,  שהבעיה היא שבנמל יש הרבה אנשים, והחשש הוא שהאישה תמהר  משום שהיא בושה, ולא תטבול יפה.

שני הפירושים נפסקו להלכה בשולחן ערוך (שם לג – לד).

לכן, עדיף כמובן לטבול במקווה מסודר ומאורגן. אבל אם אין ברירה, ובאים לטבול בחיק הטבע, יש למצוא מקום שבו אין בוץ בקרקעית, וגם לא בדרך אל מקום הטבילה, כדי שלא תיווצר חציצה על רגלי הטובלת. טבילה עם כפכפים בעייתית פעמים רבות, משום שאין אפשר לטבול על גבי דבר המקבל טומאה(סעיף לא), וחלק מהכפכפים מקבלים טומאה. אפשר להניח אבנים ולעמוד עליהן בשעת הטבילה.

בנוסף, יש להקפיד לטבול במקום צנוע, שאין בו עוברים ושבים.

וכמובן, לכתחילה יש לטבול בנוכחות אישה אחרת, שתוודא שכל השערות נכנסו לתוך המים.