שאלה:

האם מותר לאשה להשתמש באיפור קבוע. בתהליך  האיפור הזה, מזריקים את פיגמנטי הצבע מתחת לשכבה החיצונית של העור. בשונה מתהליך של קעקוע רגיל, שבו הפיגמנטים מוזרקים אל שכבת העור העמוקה, כאן מדובר רק בהחדרה מתחת לשכבת העור החיצונית. מסיבה זו, איפור קבוע נעלם אחרי כ-3 שנים.

השאלה היא הן מצד איסור כתובת קעקע, והן אם יש בעיה לטבול איתו במקווה.

תשובה:

מי שרוצה להקל ולהשתמש באיפור קבוע, הרשות בידה. במקרה זה, האיפור אינו נחשב דבר החוצץ בטבילה.

נימוקים:

א. איסור כתובת קעקע כשאינו כותב שם

המשנה במכות (כא.) אומרת:

הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. רבי שמעון בן יהודה משום ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.

מדברי הרי"ף (ד: מדפי הרי"ף) נראה שפסק כדעת רבי שמעון, שכן נכנס לדיון המופיע בגמרא, אם מה שאמר רבי שמעון ש'אינו חייב עד שיכתוב את השם', הכוונה לשם ה', או לשם עבודה זרה. וכן נראה גם מדברי הרא"ש (סימן ו). אבל הטור (יורה דעה רפ) פסק כדעת תנא קמא, וכן דעת הרמב"ם (עבודה זרה פרק יב הלכה יא), וכן פסק השולחן ערוך (שם סעיף א).

גם לדעת הרי"ף והרא"ש, ברור שיש איסור דרבנן גם כשאינו כותב את השם. שכן, בגמרא ישנו דיון במי ששם אפר מקלה על גבי מכתו, כדי לרפא אותה, אם זה אסור מדרבנן או לא. לדעת רב  אדא בר אהבה, יש בזה איסור דרבנן, משום שזה נראה כעושה כתובת קעקע, ורב אשי כותב שזה מותר לכתחילה משום ש'מכתו מוכחת עליו'. מן הסתם, מי ששם את האפר המקלה לא עושה את זה בדרך כתב כלשהו, ואף על פי כן, אלמלא הסברא של 'מכתו מוכחת עליו' היה אסור מדרבנן, משום שנראה ככתובת קעקע. הרי"ף והרא"ש מזכירים את הדיון הזה, ולכן מסתבר שהם סוברים שאיסור דרבנן יהיה בכל כתובת קעקע, גם ללא כתיבת שם כלשהו.

ב. איסור כתובת קעקע כשאינו כותב לשם עבודה זרה

הרמב"ם (שם) מדגיש, שאיסור כתובת קעקע קשור לעבודה זרה:

כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו"ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה.

המשנה בגטין (יט.) דנה בכללי כתיבת הגט:

בכל כותבים, בדיו, בסם… ובכל דבר שהוא של קיימא… על הכל כותבין, על העלה של זית, ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד.

מבואר, שניתן לכתוב את הגט על ידיו של עבד, ולתת את העבד לאשה. ובגמרא (כ:) מבואר, שהכוונה שיכתוב על ידיו של העבד את הגט ככתובת קעקע. האחרונים הקשו, הרי העדים צריכים לחתום על העבד, ואם כן, הם כתבו כתובת קעקע, שהוא איסור דאורייתא, ופוסל אותם לעדות. אם כן, הגט בטל, משום שעדיו פסולים?

חלק מהאחרונים תירצו שמדובר שהעדים שוגגים באיסור כתובת קעקע, או שהעדים עצמם אינם חותמים בכתובת קעקע (ונכנסו לדיון אם אין חשש זיוף במקרה כזה). אבל בשו"ת שואל ומשיב (תניינא, חלק א סימן מט) כתב:

ולולא דבריהם הקדושים, לפע"ד זה דוקא בכתובת קעקע לשם ע"ז כמו שנראה מלשון הרמב"ם סוף הלכות עכו"ם היא אבל כאן שכותב גט לא גרע מאלו עשה רושם שלא יברח העבד דשרי ומכ"ש כשרוצה לתת גט על ידו דודאי מותר.

כלומר, לדעתו איסור כתובת קעקע הוא רק לשם עבודה זרה, גם לדעת רבנן דרבי שמעון. כך נראית גם דעת הלבוש (יורה דעה שם סעיף ד) שכתב:

והרושם על עבדו לעשות בו זה לסימן שלא יברח פטור, שהרי לא משום חוקת הגוים הוא עושה, מכל מקום לכתחילה אסור לעשות כן מדרבנן אפילו בעבדו.

וכן כתבו אחרונים נוספים.

יתר על כן, כאשר מדובר באפר מקלה, לדעת רב אשי, שהלכה כמותו, מותר לשים אותו על גבי המכה משום ש'מכתו מוכחת עליו'. וכתב הש"ך (סק"ו):

על מכתו. דמכתו מוכיח עליו שאינו עושה משום חקות העובדי כוכבים אלא לרפואת המכה.

נראה מדבריו, ש'מכתו מוכחת עליו' היינו שברור מה הסיבה שעשה את זה, ושהיא לא לצורך חוקות הגויים, וממילא אין איסור, אפילו מדרבנן. לפי זה, יש לומר, שכאשר מדובר באיפור קבוע, שברור שהוא נעשה לשם איפור, ולא לשם חוקות הגויים, שוב לא יהיה בזה איסור אפילו מדרבנן, ואין צורך שיהיה במקום צער. אמנם, בסעיף ד בשו"ע נאמר:

הרושם על עבדו שלא יברח, פטור. ( ונראה דלכתחלה מיהא אסור).

אף שהרושם על העבד, סביר להניח שניכר שאין הדבר לצורך עבודה זרה, בכל זאת כתב הרמ"א שנראה שאסור מדרבנן, ואין אומרים שצורת הכתיבה מוכחת שהוא לא לשם עבודה זרה מספיק, ומה שהתירו באפר מקלה, הוא משום שיש גם צד של צער.

ג. איסור כתובת קעקע כשאינו כותב אותיות

ספר החינוך (מצווה רנג) כתב:

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בענין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעין הרושמין, לוקה.

נראה מלשונו, שבשביל להתחייב, יש לכתוב אות. כך כתב גם הסמ"ק (סימן עב). אמנם, פשטות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך, שעל כל שריטה שהיא, יש איסור דאורייתא. למעשה, נחלקו בכך האחרונים.

ד. כתיבה לזמן

רש"י (על התורה, ויקרא יט, כח) כתב:

וכתבת קעקע – כתב המחוקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם.

נראה מדבריו, שכתובת קעקע היא רק כשמדובר במשהו שקיים לעולם. כך היא גם לשונו בש"ס (גטין כ:): " כתובת קעקע – אינה נמחקת עולמית". וכן כתב האור זרוע (חלק א תשטז) שהעתיק את לשון רש"י. וכך היא גם לשונו של ספר החינוך (שם):

והענין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים, שכותבים בבשרם כתב מחוקה ותקוע שאינו נמחק לעולם.

אבל הנימוקי יוסף בסוגיה במכות (ד: מדפי הרי"ף) כתב "ונכרת שם זמן גדול", ולא ציין שצריך שיהיה כתוב לעולם.

גם כאן, ברור מדין אפר מקלה, שהשאלה היא ביחס לאיסור דאורייתא, ומדרבנן יש איסור גם בכתיבה שאינה לזמן מרובה

ה. האיסור כשכותב בלא שריטה או שורט בלא כתיבה

המשנה מדגישה, שאין חיוב מלקות אלא כאשר כתב וקעקע גם יחד. מה הדין כאשר עשה רק את אחד מהם? במנחת חינוך (מצווה רנג, אות א) כתב שבדרך כלל, כשאומרים שאינו חייב, הכוונה ל'פטור אבל אסור', ואם כן, יהיה איסור דרבנן כשעושה את אחד מהם. אלא שדייק מלשון הכסף משנה (בהלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ז), שכתב ביחס לגילוח שלא בתער, שמה שכתב 'אינו חייב' הכוונה פטור ומותר, ומבין המנחת חינוך, שהוא הדין גם במקרה של כתובת קעקע, שאם לא כתב וקעקע גם יחד, יהיה פטור ומותר.

בבית שמואל (אבן העזר קכד סקט"ז) נקט שאסור מדרבנן לכתוב בלי לקעקע קודם, וכן כתב גם החתם סופר (בחידושיו לגיטין כ: ד"ה בכתובת קעקע).

(בהערה נציין, שלדעת האוסרים מדרבנן קעקוע בלא כתיבה, כתב במנחת חינוך (שם אות א), שיש איסור דרבנן גם בכתיבה בלא שריטה. ולדבריו, נראה שאסור לכתוב על היד מספרי טלפון וכדומה, כפי שעושים כל מיני אנשים. אבל בשבט הלוי (חלק ג סימן קיא אות א) כתב, שרק שריטה בלא כתיבה אסורה מדרבנן, אבל כתיבה בלא שריטה, מותרת לכל הדעות, והסברא פשוטה, שכן שריטה על בשרו מתקיימת, אבל כתב על בשרו אינו מתקיים. וכן כתב גם הרב קנייבסקי (פתשגן הכתב סימן יח) וכן גם המנהג הפשוט).

ו. בתרי ותלת דרבנן

כל האמור עד כה מראה, שבאיפור קבוע יש כמה צדדים לומר שמדובר באיסור דרבנן: אין כאן שם של עבודה זרה, אין כתיבה לשם עבודה זרה, אין כאן צורת אותיות ומדובר במשהו שנמחק לאחר כשנתים ואינו קיים לעולם. אם כן, יש כאן הצטרפות של כמה וכמה סיבות שיהיה מדובר באיסור דרבנן.

החתם סופר (בגטין שם) כותב, שכאשר מדובר בכתובת שהיא בשריטה בלא כתיבה, ובנוסף, ללא כוונה לשם עבודה זרה, זהו תרי דרבנן, שמותר לכתחילה. לפי דבריו, בנדון דידן, כשיש צירוף של כמה דרבנן יש מקום להתיר לכתחילה לעשות זאת.

 

בפועל, הרבה פוסקים התירו לעשות איפור קבוע, כשמדובר במי שיש לו (ובעיקר לה) מום בגופו, שצריך להסתירו על ידי איפור. כך כתב הרב בצרי ('קעקוע במקום גבות העינים', תחומין י), והמנחת אשר (חלק ב סימן נו) ועוד פוסקים.

הרב נבנצאל התיר לכתחילה איפור קבוע בדרך זו,  ונראה שגם הרב יעקב אריאל התיר, משום שצבע בלא שום צורה לא נחשב קעקוע (ראה דבריו בקצרה כאן). גם בטהרת הבית (חלק ג – דיני חציצה, סעיף ח) כתב שהעושות כן לכתחילה, יש להן על מה שיסמכו.

ז. איפור קבוע – האם הוא חציצה בטבילה

הרא"ש בהלכות מקוואות (סימן כז) כותב:

נשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין. ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא. וכל אשה שאומנתה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת. כדאמרינן בזבחים בפ' דם חטאת (דף צח ב) רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ.

הרא"ש מנמק בשני טעמים מדוע נשים הצובעות עצמן אין זו חציצה: (א) הן אינן מקפידות כי הן מעוניינות בצבע (ב) בצבע אין ממש אלא רק חזותא בעלמא.

שני נימוקים אלו הובאו גם ברשב"א וברבנו ירוחם.

השולחן ערוך (קצח, סעיף יז) פוסק שצבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן אינו חוצץ, ולא כתב איזה מהנימוקים הוא העיקרי.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קסא סעיף ב) לגבי נטילת ידים נפסק:

כל דבר שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ; היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, למי שדרכו להקפיד, חוצץ. למי שאין דרכו להקפיד, אינו חוצץ. כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו, אף על פי שיש על ידיו ממשות של צבעונים; לא היה צבע, אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו, הרי זה חוצץ, שהדיו היבש חוצץ, והלח אינו חוצץ. וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ

הרי מפורש בדבריו, שצבע שיש בו ממשות ואינו מקפיד עליו, אינו חוצץ.

ובמשנ"ב (שם סקי"ד) כתב, שאם מדובר בצבע שאין בו ממשות, אף שמקפיד עליו, אינו חוצץ, וכן נראה גם מהט"ז ביורה דעה (קצח, סקי"ז).

אמנם, לגבי חינא כתב הרמב"ם (תשובת הרמב"ם סימן קלט, הובאה בתחילת ספר מעשה רוקח), מכיוון שאין בצבע ממשות מעל  העור. ומשמע, שאם היה בולט מן העור היה נחשב חציצה, אף שהוא עשוי לנוי, ואם כן אינה מקפידה עליו.

על כל פנים, שני הנימוקים האלו שייכים ביחס לאיפור קבוע, שכן האישה אינה מקפדת עליו, והוא אינו מותיר ממשות על פני העור, ולכן איפור קבוע אינו מהווה חציצה.