כששואלים אדם  ’מה שלומך‘, התשובה היהודית הסטנדרטית 'ברוך ה'. זו הגירסה הדתית של 'הכל בסדר'. אין חדש, רגיל.  אדם יכול לקום בבוקר וללכת לעבוד, וזה בסדר. והוא חוזר הביתה, ויש עבודות בית. וזה בסדר. והמשפחה? הכל בסדר. באמת בסדר.

אבל לפעמים אדם לא רוצה שהכל יהיה בסדר, רגיל סתמי ומשעמם. מה הוא עושה? הוא הופך להיות נזיר.

כשאנחנו קוראים את המדרש ש'כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין', התחושה היא שנזירות פירושה צמצום של הכוחות. של הפיכה מאדם שמח ואוהב חיים, לאדם רציני וסגור.

אני רוצה להציע תפיסה אחרת. הנזירות לא מכוונת כדי להקטין את האדם ולצמצם את כוחותיו, אלא אדרבה, לחבר אותו למציאות חזק יותר, במלוא העוצמה. הוא לא שותה יין, כי השכרות היא בריחה מהמציאות, והנזיר רוצה לחוות את המציאות.  הוא לא מיטמא למתים, כי המפגש עם המוות מדכא, ומחליש את החיוניות של החיים. והוא לא מסתפר, כי התספורת קשורה בהתעסקות ביופי, בדברים שהם ארעיים וזמניים, והנזיר רוצה להפיק מהחיים משהו נצחי יותר.

הנזירות היא לא בריחה מהחיים. היא תביעה להתייחס אליהם. לחיות אותם יותר בעוז, עם יותר תשומת לב. לא לתת להם לעבור לידינו כשאנו שיכורים מדי בשביל לשים לב אליהם. לדעת לחיות את הרגע הכי חזק שרק אפשר, מתוך הנחה, שזה קורה, כשמצליחים לחבר בין הרגע ובין האינסוף.