שאלה:

תרמתי כליה. האם אני צריך לצום? במידה ולא, מה בדיוק אני צריך לעשות?

תשובה:

בהעדר סיבוכים נוספים, תורמי כליה יכולים לשתות לשיעורין בכל הצומות מלבד יום הכיפורים, בשנה הראשונה שאחרי התרומה. לאחר מכן, הם נחשבים כבריאים לכל דבר, וצריכים לצום.

כל האמור, כשאין סיבוכים ספציפיים אצל התורם. במידה ויש, יש לפנות לרב לקבלת תשובה ספציפית יותר.

נימוקים:

המחקר הרפואי בתחום של מושתלי כליה עוד לא מפותח מספיק. בין השאר, משום שמדובר על נושא יחסית חדש, ואין עדיין מידע מבוסס מספיק מה קורה כשלושים או ארבעים שנים אחרי תרומת כליה, מה ההשפעה בגיל מבוגר ובצירוף מחלות אחרות.

על כן, קשה לפסוק הלכה עקרונית לכל תורמי הכליה לתמיד.

הרב ישעיה הבר, מקים עמותת "מתנת חיים" לתרומת כליות, אמר (עיקרי הדברים נכתבו גם כאן) שלאחר קיום דיון מעמיק עם רבנים ורופאים רבים, החשש לפגיעה בתורם נמוך מאוד. הוא ממליץ בשנה הראשונה לא לצום, ובשנים שלאחר מכן, לצום כרגיל[1].

כאמור, הפסיקה הזו מבוססת על מחקר חלקי, ולכן כדאי לבדוק מחדש אחת לשנתים שלוש. בנוסף, ברור שמדובר בתורם בריא באופן כללי. אם ישנם סיבוכים ומידע ספציפי, יש לבדוק מחדש.

 

בדרך כלל, הכלל הוא, שבצומות הקלים, מי שמוגדר כחולה אינו צריך לשתות לשיעורין כלל. השולחן ערוך (אורח חיים תקנד סעיף ו) כותב:

חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.

פשטות הדברים היא, שבמקום חולי לא גזרו בכלל צום.

ואמנם, בביאור הלכה (ד"ה דבמקום חולי) כתב:

עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי)

ונראה מדבריו, שאם החולי אינו ברור, יש לשתות או לאכול לשעורין, הרי שבפועל מקובל להורות שמי שחולה אינו צריך להתענות כלל (פסקי תשובות שם אות ט), ורק ימנע עצמו ממאכלי תענוגים, כדי להשתתף בצער הציבור.

ואם כן, לכאורה הדין בתורמי כליה דומה, שאינם צריכים להתענות כלל, ומותר להם לאכול ולשתות כרגיל בשאר הצומות שמלבד יום הכיפורים,ובלבד שלא יאכלו מאכלי תענוגים.

אלא שבהליכות שלמה (הלכות תענית ציבור פרק יג סעיף ה) כתב:

בריא הזקוק לאכול ביום התענית כדי שלא יחלה, נכון שיאכל פחות פחות מכשיעור.

ובהערה שם ביאר, שעל חולה לא גזרו להתענות, אבל על בריא שיש חשש שיחלה, צריך לאכול פחות מכשיעור, וזה דומה למה שכתב הבאה"ל על מקום שאין המחלה של חולירע חזקה.

כעין זה כתב גם בשו"ת אור לציון (חלק ג – הערות פרק כט – דיני תשעה באב הערה י):

חיילים שמשרתים במקום שיש חשש סכנה לאיבוד נוזלים והתייבשות, ועל כן צריכים לשתות מים, הרי שיש להתיר להם לשתות, כדי שלא יבואו לידי סכנה. (וראה גם בבאה"ל בסימן תרי"ח סעיף א' ד"ה חולה). אלא שאף שנראה יותר שאינם צריכים לפגום את המים, מכל מקום נראה שישתו את המים פחות פחות מכשיעור. שכיון שהם בריאים, אלא שבמניעת המים עלולים לבוא לידי סכנה, א"כ ישתו פחות מכשיעור, שרק במקום חולי לא גזרו רבנן, כמבואר בסימן תקנ"ד סעיף ו'. (וראה בבאה"ל שם ד"ה דבמקום).

כיוון שגם הרופאים לא בטוחים שהצום מזיק לתורמי כליה, והם מתסובבים ועושים פעילויות כבריאים לכל דבר, נראה לי שהנכון הוא להורות בסתמא לשתות פחות פחות מכשיעור. בדרך זו אפשר לשתות כמות של כוס מים כל שעה, דבר שמסתמא עונה על הצרכים של תורם הכליה.

חשוב לשוב ולהדגיש, שכל האמור בתורם כליה נטול סיבוכים או בעיות נוספות. כאשר יש היבטים נוספים, יש לשאול רב לקבלת פסיקה ספציפית יותר.

 

******************

[1] ישנם פוסקים המקילים יותר, ולדעתם כל תורם כליה צריך לשתות לשיעורין בכל הצומות הקלים כולל תשעה באב, אבל אני חושב שהרב הבר, בהיותו מעורה בתחום יותר, עשה את הבירור באופן אמין יותר מהם, ולכן אם אין בעיות מיוחדות אצל התורם, יש להסתמך על מה שכתב, וכפי שכתבתי למעלה.