אשרי העם ש'ככה' לו? – האם ללמוד את טעמי המצוות

אחרי שעסקנו בשאלה האם בכלל קיים טעם למצוות, נדון בשאלה האם רצוי ללמוד את טעמי המצוות.

הגמרא בסנהדרין (כא:) אומרת:

אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור. וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. וכתיב לא ירבה לו סוסים ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב ותצא מרכבה ממצרים בשש וג

רבי יצחק מסביר, שלימוד טעמי המצוות עלולים להוביל אדם למכשול, כי הוא יחשוב שאם הוא מבין את הטעם, הרי שהוא כבר אינו צריך לקיים את המצווה בעצמה. מספיק שידע להיזהר גם בדרכים אחרות מהבעיות של טעם המצווה (בהקשר של מצוות לא תעשה), או יקיים את טעם המצווה בדרך אחרת (בהקשר של מצוות עשה).

הנמקה זו מובאת אצל רבי נחמן מברסלב (ליקוטי עצות – תמימות אות ג):

כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, יוּכַל לִפֹּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּאֲשֶׁר כְּבָר רַבִּים נִכְשְׁלוּ וְנָפְלוּ מְאֹד עַל־יְדֵי חָכְמָתָם, וְחָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְהַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי חָכְמָתָם הָרָעָה. כִּי עִקַּר הַיַּהֲדוּת הוּא לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו – לֹא. וְאָז בְּוַדַּאי לֹא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם

נימוק נוסף מופיע בספר הכוזרי (מאמר שני אות ס):

אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין הא-להי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה.

כלומר, אין לנו יכולת להבין את טעמי המצוות, ועל כך אין טעם לעסוק בעניין.

 

`מאידך, כבר אצל חז"ל אנו מוצאים עיסוק נרחב בטעמי המצוות:

מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? (נידה לא:)

מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? (ראש השנה טז.)

מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד'? (בבא קמא סח.)

ועוד רבים. גם הרמב"ם (סוף הלכות מעילה) מדגיש לא רק את העובדה שיש טעמים למצוות, אלא את החובה לעסוק בטעמים אלו, יחד עם ההדגשה שלו על חובת הזהירות כאשר אין אנו מבינים את טעמה של מצווה כזו או אחרת:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול.

ועיינו שם בהמשך הדברים.

הרב קוק מדגיש עוד יותר את הצורך בחיבור בין עולם ההלכה לעולם האגדה (אורות הקודש א עמ' כה):

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו… מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית…

בדרכם של הרמב"ם והרב קוק אנו נלך בהמשך במדור זה. כשעוד הקדמה כללית אחת נכונה לנו, והיא שאלת הקשר בין טעמי המצווה והיישום שלה.