שאלה
האם מותר לעבוד בתור קוסם?
תשובה
אם הקוסם מתעקש שמעשיו הם מעשי כישוף וכוחות נסתרים, אכן אסור לו לעשות קסמים בדרך זו. אבל אם הוא מודה שמה שהוא עושה זה ענייני זריזות ידים ושימוש באמצעי טכנולוגיה כדי לאחז את העיניים, אין בכך איסור. וראוי שידגיש בהופעה שכל מעשיו הם כאלו.
נימוקים
א. מקור איסור 'מאחז את העינים'
במשנה בסנהדרין (סז.) נאמר:
המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב. העושה מעשה – חייב, האוחז את העינים – פטור.
על פי האמור במשנה, "האוחז את העינים" עושה איסור, אלא שאין בו חיוב מיתה. ובברייתא בגמרא (שם סה:):
תנו רבנן מעונן, רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים, זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות.
ופירש רש"י:
אוחז את העינים – אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום.
לדעת חכמים, המאחז את העינים עובר בלאו, ומן הסתם חייב מלקות, ואינו פטור. אם כן, יתכן שהמשנה אינה כדעת חכמים, אלא אולי כדעת רבי עקיבא.
על כל פנים, נמצא שיש איסור "לאחוז את העינים". האם משמעות הדברים היא שישנו איסור לעבוד כקוסם, העוסק באחיזת עינים?
ב. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ביסוד איסורי הכישוף השונים
בפרשת שופטים (דברים יח) אומרת התורה:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלהֶיךָ.
למען הנוחות, אנו נכלול את כל האיסורים המנויים כאן תחת הכותרת, 'כישוף'.
הראשונים נחלקו במחלוקת יסודית בהבנת טבעם של איסורים אלו.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא) מתאר את כל האיסורים האלו, ולקראת סוף הפרק (הלכה טז) מסביר את טעמם:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן…
לדעתו של הרמב"ם, אין ממש בכל אחד מהמעשים המתוארים כאן. אי אפשר לעשות קסמים, אי אפשר להעלות באוב וכן הלאה. אם כן, מפני מה נאסר לעשות מעשים שאין בהם ממש? מסביר הרמב"ם, שכל המעשים האלו הם דרכים שבהם אדם אחד מרמה אחרים לחשוב שיש לו כוחות. למעשה, מסביר הרמב"ם, הבעיה המרכזית של מי שנגרר אחרי כל המעשים האלו, היא שהוא נגרר אחר אמונות מוטעות, ובכך מאפשר גם לעצמו להיגרר לעבודה זרה. מסיבה זו מופיעים כל האיסורים האלו במסגרת הלכות עבודה זרה, והם כולם הרחקה מעבודה זרה.
לעומת זאת, דעת הרמב"ן וההולכים בשיטתו היא, שכישוף אינו שקר ורמייה, אלא משהו אמיתי. הרמב"ן (בפירושו לתורה, דברים יח, ט) כותב שלכוכבים ולמזלות יש יכולת להשפיע על האופן שבו העולם מתנהל. אלא, שיש התנהלות שהיא כדרך העולם, ויש התנהלות שהיא 'היפך הכוחות הפשוטים'. התורה רוצה שהעולם יתנהל כדרכו, ולא שהעולם יתנהל בחריגה מדרך הטבע.
ברור שלדרכו של הרמב"ם יש הרבה יותר מקום להבין שיש איסור במעשי זריזות ידים שנראים כמו עשיית דברים הנוגדים את הטבע, מאשר לפי הרמב"ן.
לאחר שהצגנו את המחלוקת הזו, נוכל לבאר את שיטות הראשונים בסוגייתנו.
ג. שיטת רש"י והסמ"ג
כאמור לעיל, המשנה (סנהדרין סז.) אומרת:
המכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב. העושה מעשה – חייב, האוחז את העינים – פטור.
מן המשנה נראה, שהאוחז את העינים קשור למכשף. אלא שהמכשף נחשב שעושה מעשה ממש, ואילו האוחז את העינים, הוא בגדר של 'אינו עושה מעשה'. וכאן פירש רש"י:
ולא האוחז את העינים – מראה לבריות כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום. שנים מלקטין קשואין – במכשפות לפנינו. אחד מהן לוקט וחייב, וחברו לוקט ופטור. העושה מעשה – שהיתה כאן שדה קשואין ולקטה ממש בכשפים חייב. האוחז את העינים – מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקשואין לא זזין ממקומן – פטור.
בד"ה "שנים מלקטים קישואין" כתב רש"י "במכשפות לפנינו", נראה מדבריו, ששניהם עושים מעשה כשפים. אם כן, מה ההבדל ביניהם? שהעושה מעשה, ליקט ממש את הקישואים בכשפיו, ואילו המאחז את העינים אינו עושה פעולה בגוף הקישואים, אלא רק מראה לסובבים שהקישואים נעלמו.
אולי אפשר להבין את החילוק בין המאחז את העינים ובין העושה מעשה, לפי הסבר זה, על פי שיטתו של הרמב"ן שהזכרנו לעיל. רש"י סובר גם כן, שאדם יכול, על ידי כשפים, לגרום לקישואים להיעלם. אלא, שאם הכשפים אכן גרמו לקישואים להיעלם, זה איסור מכשף, שיש בו חיוב מיתה, שהרי המכשף התערב בסדר הטבעי של הדברים. ואם הכשפים רק גרמו לסובבים שלא לראות את הקישואים, דהיינו שהכשפים השפיעו על התודעה של הסובבים ולא על הקישואים, אין כאן שינוי מסדר העולם, ולכן אין בזה איסור מיתה, אלא רק לאו ד"לא תעוננו".
בסמ"ג (לא תעשה נג) כתב:
שלא לעונן שנאמר "לא תעוננו". תניא בתורת כהנים "לא תעוננו אלו אוחזי העינים". והא דאמר פרק ד' מיתות האוחז את העינים פטור, זהו פטור ממיתת בית דין של מכשף מפני שאינו עושה מעשה, ואף מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו
נראה מדברי הסמ"ג, שהוא הבין שהוא הבין שהמעונן משתמש בפיו, ע"י השבעות ולחשים וכיו"ב בלבד, ואינו עושה מעשים מעבר לכך, ולכן הוא אינו לוקה כדין לאו שאין בו מעשה. אם המאחז את העינים היה עושים מעשים של זריזות ידים, מדוע לא לומר שזה נחשב מעשה?
אם כן, מסתבר שגם רש"י וגם הסמ"ג הבינו, שהמאחז את העינים אינו קשור לתעלולי זריזות ידים כפי שעושים הקוסמים היום, ולשיטתם, אין לאסור את השימוש בקסמים מעין אלו.
ד. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא) כתב:
הלכה ח: איזהו מעונן? אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב יום פלוני רע יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית… הלכה ט:… וכל העושה מפני האצטגנינות… הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו. וכן האוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עשה הרי זה בכלל מעונן ולוקה.
מבואר מדברי הרמב"ם שפסק גם את ההסבר של רבי עקיבא למעונן, וגם את זה של חכמים. מהי "אחיזת העינים" האסורה, לדעת הרמב"ם?
בספר המצוות (לא תעשה לב) כתב הרמב"ם:
ולשון חכמים: "מעונן זה האוחז את העינים". והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד שיתדמה לאנשים שיעשה ענינים אין אמיתות להם. כמו שנראה אותם יעשו תמיד שיקח חבל וישים אותו בכנף בגדו לפני העם ויוציאהו נחש. וישליך טבעת לאויר ואחר כן יוציאהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו. ומה שדומה להם מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור. ומי שעושה זה יקרא אוחז את העינים. והוא מין מן הכשוף. ומפני זה לוקה. והוא עם זה גונב דעת הבריות. וההפסד המגיע מזה גדול מאד. כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו איפשר שיהיה. והבין זה.
לכאורה, ברור מדבריו כאן, שאיסור אחיזת עינים מכוון בדיוק למה שמוגדר היום מעשי קוסמות: אדם המשתמש בזריזות הידים, כדי לעשות דברים שנראה שבלתי אפשרי שיקרו בלי "כוחות קסם". וכפי שכבר ציינו, הרמב"ם סובר, שכל ענייני הכישוף אינם משפיעים דבר במציאות בפועל, והכל נועד רק לרמות את הצופים.
ועם זאת, יש לשים לב, שהרמב"ם בהלכות מבדיל בין סוגים שונים של אחיזת עינים, הנוגעים לענייננו. לעיל ציטטנו את דברי הרמב"ם בהלכה ט שם כתב הרמב"ם שהמעונן לוקה, וכפי שכתב גם בספר המצוות. אבל בהלכה טו כתב הרמב"ם:
המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה.
ראשית, כאן הרמב"ם מבדיל בין המכשף והמעונן. המכשף עושה מעשה כשפים, ואילו המעונן, שהוא המאחז, רק 'יראה שעשה והוא לא עשה'. מאחר והרמב"ם סובר שגם המכשף וגם המאחז את העינים אינם עושים שום פעולה במציאות, שהרי הכשפים אינם דבר אמיתי לדעת הרמב"ם, יש לשאול, מה ההבדל בין המכשף לאוחז את העינים?
שנית, בהלכה טו הרמב"ם כתב שהמעונן אינו לוקה, כיוון שאינו עושה מעשה, וסותר בכך את מה שכתב בהלכה ט.
על מדוכה זו ישבו כמובן, רבים ממפרשי הרמב"ם.
המהרי"ק (שורש עו) כתב:
נראה לעניות דעתי, דיש לומר, דמחלק רבינו משה בין מדמה לרואים שהוא עושה מעשה תמהון. כההיא דשקל ספסירא וגזייה לגמליה ונקש בטבלא וקם דקרי ליה – התם אוחז את העינים שזה הוא מעשה תמהון להמית ולחיות והוי בכלל לא תעוננו ולוקה עליו שהרי עושה מעשה שעל ידו נאחזים העינים. וע"י אותו מעשה לוקה, דשפיר הוה לאו שיש בו מעשה…
אבל בהאוחז את העינים ומראה שהוא עושה מעשה אשר לא עשהו כלומר שהולך למקום פלוני והוא לא הולך או שנטע קישואין והוא לא נטען שאין בזה דברי תמהון אלא דברי שקר הם ומראה היותה על ידי אחיזת עינים.
המהרי"ק אומר, שהרמב"ם מבדיל בין מעשי אחיזת עיניים שמובילים 'לתמהון', כשנראה שהקסמים עושים דברים החורגים מהטבע, כמו להמית או להחיות, שעליהם לוקים. ולעומת זאת, כשהקסמים עושים דברים שאפשריים סתם כך, כמו להזיז קישואים ממקום למקום, זוהי אחיזת עיניים שאין לוקים עליה. המהרי"ק עצמו מסביר, ששורש ההבדל נעוץ בשאלה עד כמה סביר שהעם יטעו מעשיית המעשה הזה, ויבואו לעבודה זרה.
המהרי"ק אינו מבאר את ההבדל בין אחיזת עיניים ובין כישוף.
הכסף משנה (על הלכה טו) דוחה את דברי המהרי"ק, בעיקר משום שתוכן החילוק הזה בין סוגים שונים של מעשים לא נזכר, לדעתו, בש"ס. מדבריו של הכסף משנה נראה, שהוא סובר שההבדל בין מכשף לקוסם הוא, שהמכשף עושה בפועל דברים שגורמים לשינוי במציאות, בניגוד למעונן, שהוא רק מאחז עינים, ואינו עושה שינוי במציאות.
לב"ח (יורה דעה קעט) יש הסבר נוסף:
ולפי עניות דעתי נראה דתרי גווני אחיזת עינים נינהו. האחד, הוא שלא נעשה על ידי כישוף אלא על ידי מרמה ותחבולה והוא בכלל לא תעוננו וכן כתב הרב בספר מנין המצות (לאוין) סימן ל"ב וזה לשונו ולשון חכמים מעונן אלו אוחזי העינים והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה…
המין השני הוא האוחז את העינים על ידי כשפים והוא שמראה כאילו עשה מעשה ולא עושה כלום כגון שיש כאן לפנינו שדה מלאה קישואין ומראה לנו על ידי כישוף כאילו נלקטו ולפי האמת לא זזו ממקומם וזה הוי נמי בכלל לאו דמכשף…
הב"ח מבדיל בין מי שעושה אחיזת עינים על ידי "מרמה ותחבולה", כגון שהוא מזיז קישואים ע"י אחיזת עינים, והוא לוקה, לבין מי שמאחז את העינים על ידי כשפים, כך שאינו עושה שום פעולה במציאות. אדם כזה הוא כבר בכלל לאו דמכשף, אבל כיוון שהוא אינו עושה מעשה במציאות, קרי, הוא לא מזיז שום דבר, אלא רק משנה את התודעה של אנשים, הרי הוא אינו לוקה.
האבחנה שעושה הב"ח בין מי שמאחז עיניים ע"י כישוף ובין מי שמאחז עיניים סתם כך, טעונה הסבר. שהרי כבר ציינו, שלדעת הרמב"ם כל ענייני הכשפים הם כולם אחיזת עינים ושקר. ומוכרחים לומר, שכשפים הוא סוג מסויים של אחיזת עיניים. ואכן, בשו"ת הגאונים החדשות (מהדורת אופק, סימן קטו אות כו) נראה, שההבדל בין כישוף ובין אחיזת עיניים הוא, שכישוף הוא אחיזת עיניים הקשורה לעולם השדים, למרות ששתיהן אינן אמיתיות.
על כל פנים, המסקנה המתבקשת, לכאורה, מדברי הב"ח והכסף משנה היא, שאחיזת עיניים כפי שעושים הקוסמים היום היא איסור תורה.
אבל יש מקום לטעון שלא כך. האם אסור לעשות סרט שיש בו פעלולים, שחלקם הם עריכה של מצלמה? גם שם, נעשים דברים שנראים אמיתיים, ואינם אלא משחקי עריכה ואמצעים דיגיטליים. הרמב"ם חשב שספינת ברזל שרצה באויר היא דבר מופרך (שמונה פרקים פרק א), אז האם מי שטס במטוס עושה מעשה אחיזת עינים?
יתכן שאם אדם היה חוזר בזמן לימי הרמב"ם עם מטוס, וטוען שהוא מזיז את המטוס בכח כשפים, הוא היה עובר על איסור של מאחז את העינים. אבל כיום, גם מי שלא מבין את חוקי הטבע המאפשרים את הטסת המטוס, ברור לו שהמטוס לא טס באמצעות כשפים[1].
באותו אופן, מסתבר, שכאשר ברור לקהל הצופים שמדובר בתעלולי אחיזת עינים, אין בכך איסור. כעין דברים אלו כותב גם בשו"ת דברי יציב (יורה דעה א, נז):
אמנם לענ"ד לחלק בזה, דהאיסור בזה כשאוחז את העינים ואומר שהוא עושה דבר פלא באיזה כח עליון וכדו', שאז חייב אף שאינו עושה שום מעשה כשוף אלא בזריזות ידים, וכמו שכתבו הרמב"ם והחינוך בטעם הדבר שיטעו מזה להאמין שיתכן ענינים על טבעיים בלעדי כח הבורא יתברך שמו, חס וחלילה. מה שאין כן כשמגלה להם במפורש שעושה זאת בתחבולות וזריזות ידים, אין בזה משום מעונן כיון שהכל יודעים שהוא מלומד בכך, ואפילו משום גניבת דעת ליכא, והרי זה כמפליג בספינת אויר ושאר ענינים של פלא שהומצאו בזמנינו ודו"ק.
הדברי יציב מצריך, שגם הקוסם בעצמו יאמר שאינו עושה כן בדרך של כוחות על טבעיים, אלא הוא בעצם משתמש בזריזות ידים. בדומה לכך ראיתי שכותבים בשם הרב אלישיב, שצריך שהקוסם יסביר במהלך המופע שלו כמה מהתרגילים שהוא עושה, והצופים יבינו, שגם בשאר הקסמים מדובר באחיזת ידים בלבד. וכן ראיתי שכתבו גם הרב מזוז, והרב שטרנבוך בשם החזון אי"ש (תשובות והנהגות א, תנה).
ה. דעות הפוסקים בעניין
השולחן ערוך (יורה דעה קעט, טו) כתב רק שהאוחז את העיניים אסור, ולא פירט מעבר לכך. אבל הש"ך (סקי"ז) פסק בעקבות הב"ח את דעת הרמב"ם, שגם אחיזת עינים בלא כישוף, אסורה.
בעקבותיו פסק החכמת אדם (כלל פט סעיף ו) שאסור לעשות מופעי בידור של קסמים בחתונות. וכן פסקו רבים מפוסקי דורנו, כגון הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ה, יו"ד יד) ושבט הלוי (ה, קכט).
אולם, פוסקים אחרים הקלו בדבר זה. בשו"ת עשה לך רב (ב, מד) כתב שמותר לכתחילה, וכבר ציינתי לעיל לדברי כמה פוסקים שמורים להתיר, אם הקוסם אומר בפירוש שכל מה שהוא עושה זה זריזות ידים, ואף מסביר חלק מה'קסמים' שהוא עושה.
לענ"ד, אם הקוסם אכן מתעקש שמעשיו הם מעשי כישוף וכוחות נסתרים, אכן אסור לו לעשות קסמים בדרך זו. אבל אם הוא מודה שמה שהוא עושה זה ענייני זריזות ידים ושימוש באמצעי טכנולוגיה כדי לאחז את העיניים, אין בכך איסור. וראוי שידגיש בהופעה שכל מעשיו הם כאלו.
***********************
[1] אולי לזאת כיוון האגרות משה (יורה דעה ד, יג) שכתב:
אי אפשר לפרש, שאחיזת עינים נעשה ממש באמירה בעלמא ובאיזה מעשה שמבלבל ראייתן או דעתן, שיראו או שיטעו לומר שרואין דבר שלא נעשה כלל, אלא ודאי שנעשה כאן איזה מעשה כשפים. וכן אי אפשר לפרש שאיכא סם כזה שמעקם את הראיה בלא נתינת הסם לעין. ואם איכא סם כזה שהוא בדרך טבעי לא מסתבר כלל שיאסר מדיני כשפים, שענין טבעי לא שייך לכשפים. התורה שאסרתם – לא רק להרמב"ם שם הלכה ט"ז, שכתב ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, אלא אף להגר"א… שכתב שכל הבאים אחריו חלקו עליו סוברים נמי דאינו ענין טבעי אלא באיזה לחשים בעלמא, וכן מעשים כאלו שאין בהם ממש, שגם כן נבראו מהשי"ת – אבל לא שיהיה ענין טבעי כשאר נבראים, שזה אסרה תורה.
נראה מדבריו, שכשברור שאחיזת העינים היא דבר טבעי ורגיל, אין בזה איסור, אם כי אינני בטוח שזכיתי להבין את דבריו לחלוטין.