בתחילת פרשת אמור מבואר, שאסור לכהן להיטמא למת. איסור הטומאה הוא לא רק  כשנוגע במת עצמו, אלא גם אם נמצא באוהל המת וכיו"ב (שו"ע יו"ד שעא, א). היות שבבתי החולים מצוי לפעמים שיש מתים, יש לשאול, האם מותר לכהן להיכנס לבית החולים, ובאילו נסיבות.

להלן נסקור כמה מהסוגיות הרלוונטיות לשאלה זו, ולאחר מכן, נשתדל לתת הנחיות מעשיות

טומאת אוהל ודין סוף טומאה לצאת

אוהל מביא את הטומאה דרך פתחים בגודל של יותר מטפח על טפח. משמעות הדברים היא, שאם יש מת באחד החדרים בבית החולים, כל החדרים שיש להם גג משותף עם אותו החדר, הם אוהל אחד, וממילא יהיה איסור לכהן להיות תחת כל החדרים האלו.

אבל, אם דלתות החדר שבו נמצא המת סגורות, הרי שמהתורה, הטומאה אינה יוצאת מאותו החדר.

אלא שבמשנה (אהלות ז, ג) נאמר:

המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאין נפתח אחד מהן אף על פי שלא חישב עליו טיהר את כולן.

כלומר, למרות שכל פתחי הבית נעולים, טומאה יוצאת מתחתיהם. ולכן כותבת המשנה (שם יד, ד):

זיז שהוא סובב את כל הבית ואוכל בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים.

הראשונים הבינו, שמדובר במצב שבו דלתות הבית נעולות. ואף על פי כן, הטומאה יוצאת מתוך הבית אל תחת הזיז, משום  הכלל ש'סוף טומאה לצאת'.

רש"י (ביצה י.) מסביר את טעם הדין של סוף טומאה לצאת:

כולם טמאים – כל כלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה של פתח – טמאים, ואף על פי שאינו תחת הגג המאהיל על המת, שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה, שסופו לצאת דרך שם, וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנו – הלכך כולם טמאים.

מדברי רש"י נראה, שהמושג של סוף טומאה לצאת פירושו, שרואים את הטומאה כאילו היא הלכה במסלול יציאתה, וטימאה כל מה שהאהיל עליה. ולכן, כאשר יש רק פתח פתוח אחד, אומרים שהטומאה תצא דרכו. אבל אם יש כמה פתחים, אין יודעים מהיכן תצא הטומאה, ומספק, כולם טמאים.

לעומת זאת, הרמב"ם (טומאת מת פרק ז) כתב:

הלכה א: בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח [ופרץ את פצימיו] וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום… הלכה ב: המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא. נפתח אחד מהן או שחשב להוציאו באחד מהן ואף על פי שחשב אחר שמת המת אפילו חשב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורין מפני שהן נעולין והרי אין הבית כקבר סתום…

מדברי הרמב"ם נראה, שהסיבה שבית סתום מטמא את כל סביב היא, שהוא נחשב כקבר, ולכן מי שיושב תחת הפתח היוצא מהבית הזה, נטמא כיוון שהוא מתחת לאוהל על קבר.

בראשונים יש הסוברים שדין סוף טומאה לצאת הוא דין דרבנן (כפי שציטטנו מרש"י בביצה י.) ויש הכותבים שהוא דאורייתא (כפי שרש"י עצמו כותב בבביצה לח. ד"ה בדאורייתא, ועוד). הש"ך (קעב, סק"ב) נוקט, שדין סוף טומאה לצאת הוא דין דרבנן.

לכאורה, נפק"מ בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם תהיה, שלשיטת הרמב"ם רק האוהל הצמוד ממש לבית יעביר את הטומאה, ולשיטת רש"י, כל מסלול היציאה של המת החוצה, צפוי להיות טמא. ובכך דן תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן כד). הוא מתייחס למנהג שהיה קיים בזמנו, שכהנים לא עמדו תחת שערי העיר, כאשר היה מת באחד הבתים בעיר. לבית שבו המת לא היה גג משותף עם שער העיר, ובכל זאת, היו פוסקים שרצו להחמיר, כיוון שסוף טומאה לצאת דרך שער העיר, הרי ששער העיר טמא כבר, על פי שיטת רש"י. אולם, תרומת הדשן עצמו חולק, וסובר שאין איסור טומאה בזה, וכפי שהיה נהוג בימיו. וטעמו:

ונראה הטעם כיון דרש"י פירש בפ' הדר, דמה שטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת שם אף ע"פ שאינו תחת האהל של מת הלכה למשה מסיני הוא, ואין טעם בדבר. נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה, ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחילה מתוך האהל אל תוך האויר, הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו האהל, הלכה, שאותו פתח טמא ולא מכאן ואילך, ואין לתמוה על חילוק זה.

כלומר, גם לשיטת רש"י, לא החמירו אלא בפתח הראשון שבו המת יוצא, ולא בכל פתח שהוא.

הרמ"א (שעא, ד) מביא את דעת המחמירים והמקילים לגבי מעבר כהנים בשער העיר, וסיכם: "והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר".

גם בערוך השולחן (שם סעיף ח – ט) נקט לקולא בעניין זה:

ודע שיש דבר אחד שמאד קשה לכהנים ליזהר בזה בהערים הגדולות והוא דהא קיי"ל דכל שסוף טומאה לצאת טמא הפתח ההוא… וא"כ בערים הגדולות שהרחוב ארוכה מאד והחומות והבליטות מחוברים זל"ז ונמצא ברחוב כמה מאות נפשות וא"כ כשיש מת באחד הבתים ובע"כ שמוציאים את המת דרך הפתח לרחוב וא"כ תחת כל הבליטה הוה כמו שהמת מונח שם ואסור לכהנים ליכנס לאיזה בית בכל הרחוב או לצאת מאיזה בית של הרחוב הזה…
אמנם באמת לפי מה שנתבאר לנו … מוכח להדיא דלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא בפתח הראשון שהמת מונח שם ולא מפתח הראשון ולהלן ולפ"ז לא שייך האיסור אא"כ מונח המת בהחדר הראשון שאצל הרחוב ודבר זה לא שכיח כלל שהחדרים הראשונים מכל בתי חומה המה פרוזדרות ואין שום מת מונח שם…

אמנם, יש לציין, שהחידוש של ערוך השולחן גדול יותר מאשר של הרמ"א. ברמ"א מדובר ששער העיר מנותק מהבית שבו נמצא המת. אולם, הוא אינו אומר שאם יש בבית כמה חדרים סגורים, רק החדר הראשון שמחוץ לחדר שבו נמצא המת, יהיה טמא משום סוף טומאה לצאת. יתכן בהחלט, שכל החדרים שבבית נאסרו. בשבט הלוי (חלק ה סימן קפד) אכן כתב, שדין סוף טומאה לצאת הוא גם בשאר החדרים שבבית, ורק בגג נפרד, כמו שער העיר, הקל הרמ"א, אלא שכתב, שיתכן לומר שבחדר הראשון, דין סוף טומאה לצאת הוא מהתורה, ואילו בחדרים הבאים הוא מדרבנן.

 

עוד נחלקו הראשונים, אם כהנים מוזהרים על טומאה שהיא רק מדין 'סוף טומאה לצאת'. הבית יוסף (שם) מביא מהכלבו דעות ראשונים, אם אומרים כהנים מוזהרים על סוף טומאה לצאת. אבל למעשה בשו"ע (סעיף ד) נקט להחמיר.

 

עוד יש לציין, שהמגן אברהם (שמג, סק"ב) הבין בדעת הש"ך (שעב סק"ב), שפתח בגודל טפח המביא את הטומאה, הוא רק דין דרבנן. כך הבין בדעת הש"ך גם בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורה ג חלק ב סימן ריב) ועוד פוסקים[1]. אלא שהמגן אברהם חולק על דעת הש"ך, וכן כתבו החכמת אדם (כלל קנט סעיף ה), החתם סופר (שו"ת, יו"ד סימן שמ) והאבני נזר (יו"ד, תסח). ועיין באגרות משה (יו"ד א, רמח) שכתב שגם הש"ך הקל רק כאשר הפתח הוא טפח או שנים. אבל אם הפתח גדול משלושה טפחים, יצא מדעת לבוד, ושוב יהיה טמא דאורייתא גם לדעת הש"ך.

יש לציין, שגם בדברי הש"ך עצמו לא ברור, אם הכוונה לדין של פתח של טפח, או לדין של סוף טומאה לצאת, שבו די ברור שהש"ך נקט שהוא רק דין דרבנן.

 

לדעות המקילות בדעת הש"ך, פשוט שאיסור הכניסה של כהן לבית החולים הוא בדרך כלל איסור דרבנן. גם לדעות המחמירות, אם המת נמצא בחדר סגור, וברוב המחלקות יש דלתות סגורות, הרי ששאר המחלקות יהיו טמאות רק משום דרך טומאה לצאת, שהיא לפוסקים רבים רק מדרבנן.

טומאת כהן במקום צורך

הברייתא במסכת עבודה זרה (יג.) אומרת:

תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן – מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה…

תחילת הברייתא עוסקת באיסור משא ומתן בימי אידם. ומבואר בברייתא שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ, כדי לדון עם גויים, וכן ללמוד תורה ולישא אישה, וכן להיכנס לשאר מקומות שטומאתם מדרבנן, כמו בית הפרס.

וכך נפסק בשו"ע (יו"ד שעב, א) שכהן מותר להיטמא לצרכים אלו בטומאות דרבנן.

מה נקרא צורך מצווה לעניין זה?

בתוספות (שם ד"ה ללמוד תורה) הביא שתי דעות, אם מה שהתירו הוא דווקא לצורך מצוות אלו, שנחשבות למצוות חשובות, או לכל צורך מצווה שהוא. מדברי השולחן ערוך (שם) משמע שנקט לקולא, שכל צורך מצווה דוחה את איסור טומאה של כהן, שכן התיר לכהן להיטמא כדי לנחם אבלים.

באגרות משה (שם) כתב שאסור לכהן לעבוד בבית חולים, וכתב שהפסד ממון אינו דוחה טומאה דרבנן[2].

בשבט הלוי (שם) נקט שהיות והרמ"א (יו"ד שלה, ד) פסק על פי דברי הרמב"ן, שהמבקר את החולה ולא ביקש רחמים עליו לא קיים מצוות ביקור חולים, הרי שבסתמא, ביקור חולים לא יחשב צורך מצווה שידחה טומאה דרבנן. ורק כאשר המבקר נחוץ לסעוד את החולה, יש להקל.

יש לציין, שביקור חולים הוא מצווה מדרבנן בלבד, וזה עוד שיקול, שאולי מצווה דרבנן אינה דוחה את האיסור להיטמא.

במנחת שלמה (תניינא, סימן ק אות ח), התיר לכהן לבוא לבקר את החולה, רק כאשר אין וודאות שיש מת בבית החולים.

והרב אשר וייס כתב, שמותר לכהן להיכנס לבית החולים כדי לבקר אב ואם המאושפזים (שזו מצווה דאורייתא, ולא רק דרבנן), או בבעל המלווה את אשתו ללידה, אף כשידוע שיש מת בבית החולים, משום שזה צורך מצווה הדוחה טומאה דרבנן, וכן כתב גם במנחת שלמה

הדין כאשר לא ברור שיש מת בבית החולים

עד כאן עסקנו בטומאה ודאית. אולם, לא בכל רגע נתון יש מתים בבתי החולים.

בשו"ת תשורת ש"י (א, תקנט) כתב שניתן לסמוך על חזקת חיים, ולהניח שכל החולים בבתי החולים הם חיים, ואין לחשוש שמא יש שם מת. וכן כתב גם בשו"ת טוב טעם ודעת (שם), וגם בציץ אליעזר (טז, לג) הסתמך גם על סברא זו.

מאידך, באגרות משה (יורה דעה א רמח) כתב שכשרוב החולים הם יהודים (לאפוקי בתי חולים שבחו"ל), אסור לכהן לעבוד בבית חולים, משום שברור שבמהלך הזמן יימצאו שם מתים. וכך כתב גם הרב אשר וייס, שהדבר תלוי במבנה בית החולים, ובשאלה כמה זמן נמצאים שם ועוד.

הלכה למעשה

לפי מיטב הבנתי, בדרך כלל, הבעיה בבתי החולים היא לא רק עם הדין של 'סוף טומאה לצאת', אלא עם טומאת אהל גמורה. שכן, גם כאשר הדלתות של המחלקות השונות סגורות, יש חיבור בין המחלקות השונות, דרך התעלות של מיזוג האוויר. תעלות אלו רחבות יותר מטפח, והן סגורות בקצה שלהן במתכת, שהיא חומר מקבל טומאה, שאינו חוצץ בפני הטומאה.

בנוסף, קשה מאוד לסמוך, לענ"ד, על דברי התשורת ש"י ביחס לספק טומאה בבית החולים. ישנם בתי חולים שבהם יש בכניסה 'אזהרת כהנים', וכאשר כהן מגיע לבית החולים ורואה שהשלט מופעל, הוא יודע בוודאי שיש נפטר בבית החולים. אבל כשהכהן נמצא כבר בתוך בית החולים, בדרך כלל, אין אפשרות לדעת, ומטבע הדברים, ככל שנמצאים יותר זמן בבית החולים, הסיכוי שיש נפטר בבית החולים גדל.

לכן, עיקר ההיתר לכהן להיכנס לבית החולים, הוא להסתמך על דעת הש"ך, שמדובר בטומאה דרבנן, ועל ההיתר לכהן להיטמא בטומאה דרבנן לצורך מצוות ביקור חולים של אביו ואמו, וכן בבעל הנכנס עם אשתו לחדר הלידה, או לצורך משמעותי אחר.

כמו כן, אם כהן צריך לעבור בדיקה רפואית, שאין אפשרות לעשות אותה, אלא בבית החולים (בדיקות CT וכדומה) מותר לו להיכנס לבית החולים. אבל אם מדובר בטיפול שניתן לעשותו מחוץ לבית החולים, יש להשתדל לעשות אותו שם.

לצורך ביקור חולים ניתן לכהן להיכנס לבית החולים רק אם הוא אינו יודע אם יש שם מת וודאי.

 

**************************

[1] ובעצם, נחלקו בכך הראשונים. מדברי הרמב"ם (הלכות אבל, פרק ג הלכה ג) מבואר להדיא, שהנכנס לחדר הסמוך לחדר שיש בו מת לוקה, וברור שיש בזה איסור דאורייתא. ומאידך, בשו"ת התשב"ץ (חלק ג סימן א) כתב שהוא מדרבנן.

[2] אמנם, ויש לעיין ממה שהתירו בברייתא במפורש לכהן להיטמא כדי לדון עם הגויים ולערער, מפני שהוא כמציל מידם. ואולי כוונתו לחלק בין הפסד ממון למניעת רווח, אם כי מלשונו לא משמע כן.