השבוע ובשבוע הבא אנחנו חורגים מהעיסוק בהלכה, ונעסוק בפרשנות של הברכות הייחודיות לתפילת מוסף של ראש השנה – מלכויות, זכרונות ושופרות.

הברייתא במסכת ראש השנה (טז.) אומרת:

תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות…
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.

מלשון הברייתא נראה, שברכת מלכויות היא עניין בפני עצמו – אנו אמורים להמליך את הקב"ה עלינו בראש השנה. לעומת זאת, במשנה (שם לב.) נאמר:

משנה: סדר ברכות: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע. קדושת היום – ותוקע, זכרונות – ותוקע, שופרות – ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.
אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא: אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום – ותוקע, זכרונות – ותוקע, שופרות – ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים.

כאן נראה, שלדעת רבי עקיבא, ברכת מלכויות היא רכיב כלשהו בתקיעת השופר, כפי שאומרת המשנה – "אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר?".

ואמנם, ההלכה הפשוטה היא, שמלכויות, זכרונות ושופרות, הן רק חובות דרבנן. כך עולה מהסוגיה במסכת ראש השנה (לד:), שאם אדם צריך לבחור ללכת למקום שבו יוכל לשמוע תקיעת שופר, או למקום שבו יוכל להתפלל במנין ולשמוע את מלכויות זכרונות ושופרות, ילך לשמוע שופר, כיוון שזו מצווה דאורייתא, בניגוד לתפילה. אם כן, באיזה אופן אפשר להבין בכלל שברכת מלכויות היא חלק מתקיעת השופר? הרב סולובייצ'יק (הררי קדם סימן כט אות א) כותב, שבמקום שבו יש תקיעת שופר, הרי שברכת מלכויות היא 'נספח' של תקיעת השופר, והיא חלק מקיום מצוות העשה מהתורה של שופר. מלבד זאת, יש לה גם מעמד עצמאי, כברכה בפני עצמה.

אם כן, יש בברכת מלכויות פן עצמאי, ופן הקושר אותה אל השופר.

הדין שעושה הקב"ה בכל באי עולם מבטא את מלכותו של הקב"ה. כשאנו מתארים את הדין הנעשה בראש השנה, אנו לא יוצרים משהו חדש, אלא רק מכירים במלכותו הקיימת של הקב"ה. הקב"ה דן גם את מי שאינו רוצה או מתעניין בכך. אנו רק מכירים במלכותו. במובן הזה, מלכויות היא שבח פסיבי. כשם שאנו משבחים את הקב"ה שהוא רופא חולים או מתיר אסורים, כך, בהרחבה, אנו משבחים אותו על כך שהוא מולך על כל העולם.

אבל יש פן שני. בפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) ישנו תיאור של הנעשה ביום שנברא אדם הראשון:

וְעָמַד אָדָם עַל רַגְלָיו, וְהָיָה מִסְתַּכֵּל כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמָטָּה. וְהָיְתָה קוֹמָתוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ… וְהָיָה מְתֹאָר בִּדְמוּת אֱ-הִים. רָאוּ אוֹתוֹ הַבְּרִיּוֹת וְנִתְיָרְאוּ, כִּסְבוּרִין שֶׁהוּא בּוֹרְאָן, וּבָאוּ כֻּלָּם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ, אָמַר לָהֶם בָּאתֶם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִי בּוֹאוּ אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ וְנַלְבִּישׁ גֵּאוּת וָעֹז וְנַמְלִיךְ עָלֵינוּ מִי שֶׁבְּרָאָנוּ, לְפִי שֶׁהָעָם מַמְלִיכִין אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין הַמֶּלֶךְ מַמְלִיךְ אֶת עַצְמוֹ אִם אֵין הָעָם מַמְלִיכִין אוֹתוֹ.

התיאור כאן מביע עמדה נועזת מאוד – אין מלך בלא עם. אין המלך ממליך את עצמו, אם אין העם ממליכים אותו. בלי עשייה אקטיבית שלנו, בלי המלכה של הקב"ה, כביכול הוא אינו מלך כלל. במובן הזה, מלכויות היא מעשה אקטיבי, של המלכת הקב"ה. המלכה זו נעשית על ידינו, בתקיעת השופר.

אפשר אולי להסביר את מחלוקתו של רבי יוחנן בן נורי עם רבי עקיבא באמצעות שני הפנים הללו של מלכויות. רבי יוחנן בן נורי מסתפק בפן הפסיבי של מלכויות. פן זה מבוטא בברכת קדושת השם, וביתר אריכות, בנוסח שהוסיפו הגאונים, המתאר את מלכותו של הקב"ה, שדן את כל באי עולם, וזוהי עיקרה של מלכויות. אבל רבי עקיבא אומר שגם הפן השני, האקטיבי, נדרש, ולכן אי אפשר לומר את ברכת מלכויות, בלי לתקוע עליה.

שני פנים אלו מתוארים גם בנוסח התפילה שלנו:

מצד אחד, אנו מבקשים שמלכותו של הקב"ה, שכרגע רק אנו מאמינים בה, תהיה גלויה בעולם:

מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּו, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּו, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו, ה' אֱ-הֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה.

אין כאן מעשה שלנו. מי שיגרום לכך שמלכותו של הקב"ה תתגלה בכל העולם, הוא הקב"ה בעצמו. אנו רק מתפללים על כך. אבל בהמשך הברכה אנו אומרים:

קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתורָתֶךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.

להדגיש, שעל ידי שאנו נעבוד את ה' ביתר שאת, נתקדש בקיום מצוותיו ובלימוד תורתו, כשנטהר לבנו לעבדו באמת, זוהי ההמלכה שאנו ממליכים את הקב"ה עלינו.