בתפילה אנו מכנים את ראש השנה, "יום הזכרון הזה". וכנראה, שברכת זכרונות עוסקת באחד ההיבטים המהותיים של היום הזה. אלא שברכה זו מעוררת שאלה – וכי יש שכחה לפני כסא הכבוד? מה אנו מדגישים בכך שהקב"ה 'זוכר'?

עיון בפסוקים המופיעים בברכת זכרונות, מעלה שיש כמה סוגים של זכרון.

פסוקים רבים, עוסקים בזכרון הברית:

וְנֶאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱ-הִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱ-הִים אֶת בְּרִיתו, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקב. וְנֶאֱמַר: טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו, יִזְכּר לְעולָם בְּרִיתו.  וְנֶאֱמַר: וַיִּזְכּר לָהֶם בְּרִיתו, וַיִּנָּחֵם כְּרב חֲסָדָיו. וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמר: הָלוךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמר, כּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלותָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה. וְנֶאֱמַר: וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אותָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ, וַהֲקִימותִי לָךְ בְּרִית עולָם.

זוהי תפילה פשוטה, שבה אנו מבקשים שהקב"ה יזכור אותנו. וכפי שאנו מתפללים:

זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה'  אֱ-הֵינוּ אֶת הַבְּרִית… אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמֹּרִיָּה. וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ

אבל יש סוג אחר של פסוקי זכרונות:

כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ: וַיִּזְכּר אֱ-הִים אֶת נחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה, וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה… וְנֶאֱמַר הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּו זָכור אֶזְכְּרֶנּוּ עוד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לו, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'.

לא מדובר על כך שהקב"ה זוכר ברית שנערכה בעבר, אלא פשוט על כך שהקב"ה זכר את נח, וזוכר את ממלכת אפרים החוטאת. מה משמעות הזכרון הזה?

הרמב"ן (דרשה לראש השנה) מסביר, שפעולת הזכרון היא בעצם פעולת הדין של הקב"ה:

בראש השנה יזכור יצוריו וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ויכפר על השבים. כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה…

פעולת הזכרון, היא תשומת לב. הקב"ה זוכר כל אחד, אבל להקדיש תשומת לב, כביכול, להתייחס למעשיו של האדם, ולהחליט מה לעשות איתו, זוהי הזכירה. זה הפירוש של מה שאנו אומרים בתפילה:

כִּי תָבִיא חוֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמוֹן בְּרִיּוֹת לְאֵין תַּכְלִית… כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם.

השפת אמת (ראש השנה תרל"ט) מוסיף, שכשאנו מבקשים להיזכר לפניו, להישפט לפניו, זו הכרה במלכותו של הקב"ה. אנו מכירים בכך שהוא זה שראוי לשפוט אותנו. ועצם רצוננו בהיזכרות לפניו, הוא שהופך את מידת הדין לרחמים:

אבל על ידי שבני ישראל מבקשין הזכירה, שיעלה זכרונינו לפניו יתברך, אף על פי שיודעין שזו הזכירה היא למשפט – ומכל מקום יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל, כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא יתברך, שהוא אב הרחמים, וכדאי להיות נשפט, רק שיעלה זכרונינו לפניו ברוך הוא. ועל ידי זה שבני ישראל יודעין זאת, על ידי זה יעלה זכרוניכם לפני לטובה.

ויש פסוקים, סוג שלישי של זכרון:

וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ כָּתוּב לֵאמר: זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאתָיו, חַנּוּן וְרַחוּם ה'.

מה משמעות הזכרון כאן? לא מדובר על הזכרון שאנו מבקשים שהקב"ה יזכור אותנו, אלא אנו מציינים שהקב"ה עושה זכר לנפלאותיו?

בנוסח הברכה המופיע ברמב"ם, הפסוק שציינו, מופיע עם ההמשך שלו:

 זֵכֶר עָשָׂה, לְנִפְלְאוֹתָיו, חַנּוּן וְרַחוּם ה'. טֶרֶף, נָתַן לִירֵאָיו, יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ.

די ברור, שאצל הרמב"ם, הפסוק הזה שייך לסוג הזכרונות הראשון, שבו אנו מבקשים שהקב"ה יזכור את בריתו.

אולם רש"י מפרש את הפסוק בתהילים:

רש"י: זכר עשה – קבע לישראל שבתות ומועדים ומצות שנאמרו בהם וזכרת כי היית במצרים. לפי שהוא חנון ורחום על בניו וחפץ להצדיקם.

אנו מזכירים להקב"ה, שהוא חפץ חסד. קצת בדומה לכך כותב ר' צדוק (רסיסי לילה אות לה):

ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וחז"ל אמרו שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך. כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו (ברכות ו א) אתם עשיתוני חטיבה וכו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם.

אנו מזכירים את חסדיו של הקב"ה, כדי לעורר את זכרוננו אצלו לטובה, במידת החסד והרחמים, ולא במידת הדין.