מה הותר לחולה שאין בו סכנה

הגמרא (קכט.) אומרת חולה שאין בו סכנה, אומר לגוי ועושה, דהיינו שהתירו אמירה לגוי (גם באיסור דאורייתא) בשביל חולה שאין בו סכנה.

מקור נוסף לגבי היתרים לחולה שאין בו סכנה הוא בגמ' בע"ז כח:

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת. סבור מיניה: הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא; א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מיפרשא מיני' דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים – מותר. רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת. אמר להו רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי! לסוף חש בעיניה, שלח ליה: שרי או אסיר? שלח ליה: לכ"ע שרי, לדידך אסיר, וכי מדידי הוא? דמר שמואל היא. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא, צווחא וליכא דאשגח בה, פקעא עינא. למחר נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת; מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.

בהוה אמינא של הגמרא, הגמרא חשבה שאין בעין שמרדה סכנת נפשות, ובכל זאת סברה הגמרא שמותר לכחול את העין בשבת, ואע"פ שיש בדבר זה איסור דרבנן.

הרא"ש (שם פרק ב סימן י) מסתפק האם ההיתר שבגמרא בע"ז הוא דווקא בסכנת אבר, כגון עין שמרדה, שאם לא יטפל בה תינזק העין, אבל בשאר חולי שאין בו סכנה לא התירו לעשות איסורי דרבנן בידים אלא רק אמירה לגוי, או שבכל חולי שאין בו סכנה התירו לעשות כל איסורי דרבנן. הרשב"א פסק בספק זה לקולא, והר"ן פסק בספק זה לחומרא.

מקור שלישי בנושא זה נמצא בגמרא במסכת ביצה (כב.):

אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי: אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא. אמר ליה רב אשי לאמימר, מאי דעתיך – דאמר עולא בריה דרב עילאי: כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא: כל דבר שאין בו סכנה – אומר לנכרי ועושה. הני מילי – היכא דלא מסייע בהדיה, אבל מר – קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח! – אמר ליה: איכא רב זביד דקאי כותך, ושניי ליה: מסייע אין בו ממש.

מתוך גמרא זו עולה שאמימר התיר דווקא לכחול את העין בשבת ע"י גוי, אבל לא התיר לישראל לכחול את העין, ואלמלא שמסייע אין בו ממש, היה אסור גם ע"י גוי, משום שאז גם הישראל היה נחשב כאילו הוא כוחל את העין. אם נאמר שמקור זה אינו סותר את הגמ' בעבודה זרה, הרי שיש לומר שכאן לא היתה אפילו סכנת אבר, ולכן לא התיר אמימר כי אם ע"י אמירה לגוי. אולם, מכאן יש ראיה גדולה שבמקום שאין סכנת אבר, לא התירו אלא רק אמירה לגוי, ולא איסור דרבנן לישראל, וקשה לשיטת הרשב"א, ועיין בט"ז שהקשה קושיא זו.

בדעת הרמב"ם מתלבטים הראשונים. הרמב"ם כותב (פרק ב הלכה י):

חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר.

הרמב"ם אינו מחלק בין חולה שאין בו סכנה ובין סכנת אבר, וכתב שמחללים דווקא ע"י גוי, אלא שכתב שבדברים שאין בהם מלאכה מותר לישראל לעשות. הב"י הבין בדעת הטור, שלדעת הטור הרמב"ם מתיר לעשות לחולה שאין בו סכנה כל איסור דרבנן, גם ע"י ישראל, וזהו פירוש דברי הרמב"ם שכתב 'ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל'. אלא שהב"י מקשה על זה, שא"כ היה צריך הרמב"ם להתיר לכחול את העין ע"י ישראל, שהרי הלכה כחכמים שכחילת העין אסורה רק מדרבנן.

המגיד משנה מפרש פירוש אחר בדעת הרמב"ם, שלחולה שאין בו סכנה התירו כל איסור דרבנן, ומה שבכחילת העין התיר הרמב"ם דווקא ע"י אמירה לגוי הוא משום שכחילת העין היא בעיה באבר אחד בלבד, ולכן התירו בזה דווקא אמירה לגוי. בכל מקרה, לפי המגיד משנה הרמב"ם מתיר גם בחולה שאין בו סכנה כל מלאכה דרבנן, והיינו שפשט ספקו של הרא"ש לקולא, וכתב הדרכי משה שיתכן שכך היא גם דעת הטור.

הב"י מסביר בדעת הרמב"ם, שיש הבדל בין איסורי דרבנן שיש בהם סרך מלאכה ובין איסורי דרבנן שאין בהם סרך מלאכה. שאיסורי דרבנן שיש בהם סרך מלאכה, כגון כוחל, שהוא איסור דרבנן של צובע, אסור בשבת. אבל איסורי דרבנן שאין בהם סרך מלאכה, כגון דברים האסורים משום רפואה, שבהם עצמם אין איסור, אלא שיש חשש שיבוא לשחיקת סממנים, זה התיר הרמב"ם גם לחולה שאין בו סכנה.

שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ן, הסובר שיש לחלק בין חולה שאין בו סכנה ובין סכנת אבר, וכתב שלחולה שאין בו סכנה אסור לעשות מלאכה דרבנן בידים, אבל מותר לעשות מלאכה דרבנן בשינוי[1].

נמצא שיש חמש שיטות:

• לדעת הרשב"א, בכל חולה שאין בו סכנה מותר לעשות כל איסור דרבנן.
• לדעת הר"ן, בחולה שאין בו סכנה מותר רק אמירה לגוי, ובסכנת אבר מותרת כל מלאכה דרבנן.
• לדעת הרמב"ן בחולה שאין בו סכנה מותרת אמירה לגוי או איסור דרבנן בשינוי, ובסכנת אבר עושים כל מלאכה דרבנן.
• בדעת הרמב"ם ישנם שני פירושים: או שהרמב"ם מחלק בין חולה שאין בו סכנה וחולי של אבר אחד, שבאין בו סכנה עושים כל איסור דרבנן, ובחולי של אבר אחד עושים רק אמירה לגוי (דעת המגיד משנה), או שהרמב"ם מחלק בין דברים שיש בהם סרך מלאכה ודברים שאין בהם סרך מלאכה (הב"י).

המחבר (סעיף יז) מביא את כל הדיעות, וכותב שהעיקר כדעת הרמב"ן, וכתב המשנ"ב (סקנ"ז) שכן פסקו הט"ז ומג"א והגר"א. אבל מדברי הדרכי משה (סק"ח) משמע שהוא פוסק שמותר לעשות לחולה שאין בו סכנה כל אסורי דרבנן, וכן הביא המשנ"ב (ס"ק קב) בשם החיי אדם, שאם אי אפשר לעשות בשינוי או ע"י גוי, מותר גם שלא בשינוי, וכן פסק השש"כ (פרק לג סעיף ב, ורק אם אין גוי), וגם באגרות משה (או"ח ג סי' נג) כתב כך.

אם כן, למעשה, סדר ההיתרים לחולה שאין בו סכנה:

אמירה לגוי, אפילו באיסור דאורייתא.

איסור דרבנן בשינוי, על ידי יהודי

כשאי אפשר בשינוי, ניתן להתיר גם איסור דרבנן על יהודי בלא שינוי.

דברים שאסורים מגזירת רפואה

דברים שאסורים רק משום גזירת רפואה, דהיינו שמא ישחוק סממנים, כתב הב"י שאינם אסורים לחולה שאין בו סכנה בכלל, משום שכיוון שלא התרנו לחולה כזה להכין את הרפואה אלא ע"י גוי, וכל מה שמותר הוא לאכול את הדברים האלו, אין בזה חשש של שחיקת סממנים, וכן כתב גם הרמ"א (סוף סעיף לז). לפי זה, מותר לחולה שאין בו סכנה לקחת כדורים בשבת (פרק לג סעיף ד), וכן כתב בשש"כ ובאג"מ (או"ח ג, נג). אבל בבאה"ל (סעיף לז ד"ה וכן) מביא שראשונים רבים חולקים על זה, אלא שכתב שכיוון שבשו"ע סתם כדעת המקילים, לא נוכל למחות ביד הנוהגים כן.

וכן מקובל להורות.

דיני לקיחת תרופות לבעל מיחוש בעלמא

מי שאינו חולה כל כך עד שהוא צריך לשכב במיטה, גם אם הוא סובל מכאבים, אינו נחשב חולה, אלא רק בעל 'מיחוש בעלמא'. במצב כזה, חכמים אסרו עליו להשתמש בתרופות, כפי שאומרות המשניות במסכת שבת (פרק יד):

משנה ג: אין אוכלין איזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברועה… משנה ד:  החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא… החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול.

חשש שחיקת סממנים בימינו

טעם האיסור הוא מחשש שמא החולה יבוא לשחוק את סממני התרופה כדי להכין אותה, ויעבור על מלאכת טוחן (שבת נג:). לאור זאת, יש לשאול מה יהיה הדין היום, כאשר אדם נורמלי אינו מסוגל לשחוק סממנים כדי להכין תרופה, משום שהתרופות מוכנות במפעלים ובבתי המרקחת.

בציץ אליעזר (חלק ח, סימן טו פרק טו) מביא שיש מחלוקת ראשונים בשאלה למה אסרו לקחת תרופות בשבת. לדעת רש"י, האיסור הוא שאם יתירו לקחת תרופות, הרי שבאופן כללי יש חשש שאנשים יבואו לשחוק סממנים כדי להתרפא. אולם, לדעת הרמב"ם, החשש הוא לא כללי. אלא חשש קונקרטי, שברפואה זו עצמה יבואו לשחוק סממנים.

הנפק"מ בין דעת רש"י לרמב"ם היא במקרים שבהם הרפואה נעשית שלא באמצעות סממנים. כך לשון הרמב"ם (פרק כא הלכה לא):

ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן.

הוי אומר – כיוון שאת הרפואה המסויימת הזו לא עושים באמצעות סממנים, יש להתיר לעשות אותה, ולא אומרים שבאופן כללי רפואות יגרמו לאנשים לשחוק סממנים. כדעת הרמב"ם כתבו גם הטור והשו"ע (סימן שכח סעיף מג).

בציץ אליעזר (שם אות ד) מעלה מכאן אפשרות, שלאור דברי הרמב"ם וסיעתו, יהיה מותר לקחת כדורים בימנו, היות שאדם רגיל אינו יכול לשחוק סממנים כדי להכין את הכדורים:

(ד) ולפי ההסבר האמור בדעת הרמב"ם הטור והשו"ע שיוצא לנו עפי"ד הט"ז, צריך להיות איפוא הדין בזמנינו שישנם רפואות כאלה לסוגי מחלות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים להכינם ולעשותם, דלסוג מחלה כזאת שאין תרופה לה כי אם מסוגי התרופות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים לעשותם דאזי מותר לו שפיר לקחתם בשבת במקום צערא בהיות שאין שייכות רפואה למחלה זאת ע"י שחיקת סמנים כלל, וא"כ לא הוי זה בכלל הגזירה.
ואפילו אם המצא ימצא סוג בני אדם של מיעוטא דמיעוטא שמחזיקים בתועלת עשיית תרופה שטעונה שחיקת סממנים גם לסוג מחלה האמורה, וגם מכינים אותה בעת לצורך, מ"מ י"ל דאפילו הכי עלינו ללכת בזה אחרי רובא דעלמא. וחילי דידי בזה ממה שראיתי בספר קרית מלך רב על הרמב"ם בפ"ב מה' שבת ה"י שכותב בתוך דבריו וז"ל: ובהיותי עומד עמ"ש רבינו בפכ"א בדין לעלות אזנים כו' שהתיר משום שכל אלו אין עושין אותן בסמנים וכו' נראה שאם עושים אותם בסמנים אף אם עושה שלא ע"י סמנים אסור ומכח זה כתב מרן הכ"מ ז"ל דלא גריס רבינו דאיכא מ"ד בסם. נתקשתי במ"ש רבינו שם לעיל מזה אין מקיאין את האוכל בשבת בד"א בסם אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר. וקשה דכיון דעושין ע"י סמנים אמאי התיר שלא ע"י סמנים, ויותר קשה שכתב סמוך הנ"ז ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שמא יבוא להשקותו סמנים. ונראה לומר שכל שדרך בני אדם לעשות על ידי סמנים אסור אפילו בלא סמנים היינו כשדרך רוב העולם הוא ע"י סמנים, אבל אם אין דרך רוב העולם לעשות ע"י סמנים כ"א מיעוטא כשעושה שלא ע"י סמנים שרי עכ"ל.

בקצות השולחן  (ח"ז סי' קל"ד בבדי השלחן אות ז') כתב נימוק אחר, שהוא שהחשש הזה רחוק היום בגל שרוב האנשים לא שוחקים סממנים, ואולי יש מקום לומר שבטל הטעם בטלה הגזרה, כדעת התוספות לגבי מחיאת כף כיום.

אמנם למעשה, קצות השולחן לא מיקל לחלוטין בלקיחת תרופות בשבת:

ויש לעשות סניף מסברא זו, כגון היכא דנחלקו הפוסקים יש לצרף הסברא להיתרא. וכן יש אנשים בעלי ספקות שאע"פ שיש להם צער גדול אינם יכולים להחליט בעצמם אם כל גופם נחלש מזה או שלא הגיעו לחולי כל הגוף, יכולים לסמוך להיתר רפואה בזה"ז דלא שייך כ"כ חשש שחיקת סמנים כנ"ל.
אבל במיחוש בעלמא דלכו"ע אסור ברפואה אין להתיר גם בזמן הזה.

כלומר, למעשה זו לא סברא שעומדת בפני עצמה, אלא רק 'צירוף' להקל יחד עם ספקות נוספים.

תרופות שרק משככות כאבים

כמה מן הפוסקים כותבים, שכאשר אין מדובר בתרופה שנועדה לרפא את המחלה, אלא רק לשכך כאבים, אין בזה איסור.

יסוד ההיתר הוא מה שאומר הברייתא במסכת שבת (קלד:) ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים שכח, כג) שמותר לשים תחבושת על פצע, כיוון שהתחבושת אינה מרפאת את הפצע, אלא רק שומרת שלא יזדהם.

על פי יסוד זה התיר בציץ אליעזר (חלק יא סימן לז) לשתות שמן שנועד למנוע כאבים. ובתשובה אחרת (חלק יד סימן נ) התיר לקחת תרופות ארגעה, שאינן מטפלות כלל בבעית המתח, אלא רק משקיטות את הסימפטומים.

עם זאת, למעשה לא נוטים להקל כל כך מחמת סברא זו (ראה למשל, ילקוט יוסף ד, הוספות לסימן שכח סעיף א; פניני הלכה שבת כח, ה).

 

תרופות שנוטלים ברצף

הרב שלמה קלוגר (ספר החיים סימן שכח פרק ו) כתב:

מרגלא בפומייהו דאינשי לומר שאם כבר התחיל לעסוק ברפואות קודם השבת, מותר לו לקחת הרפואה אפילו בשבת, ואם לא התחיל בחול אין לו להתחיל בשבת. והנה לא נודע מנין יצא להם דין זה… ולא אסרו אלא כשמתחיל ברפואה בשבת, שיש לחוש כיון שלא הוכנה מבעוד יום שמא יבוא לשחוק בשבת. אבל אם כבר התחיל בה מבעוד יום אז מסתמא הכין לו מה שצריך לרפואתו ואין לחוש לשחיקת סממנים, וכמו שמותר לאכול ולשתות כל דבר.

הרב קלוגר אומר, שהמנהג הרווח הוא שאם אדם התחיל לקחת תרופות לפני שבת, מותר לו להמשיך לקחת אותן גם בשבת. שכן, כאן מן הסתם התרופות מוכנות, ואין סיבה לחשוב שפתאום הוא יצטרך לשחוק סממנים.

בשמירת שבת כהלכתה (לד, יז) הביא את ההיתר הזה, רק במצב שבו אדם צריך לקחת תרופה במשך כמה ימים, ושבת היא אחד מהם. בילקוט יוסף (שבת ד דיני לקיחת תרופות בשבת סימן מט) כתב להתיר במקום צער גדול, או כשיש חשש שהפסקת התרופה תגרום לנזק, ובפניני הלכה (כח, ו) הקל עוד יותר, שכל שיש חשש שאם לא יקח ברצף תיפגע השפעת התרופה, ניתן להקל גם שלא במקם צער.

 

 

[1] ונראה בפשטות שטעמו הוא משום שתרי דרבנן במקום הצורך, ולא בדקתי זאת ברמב"ן בפנים עדיין.