חז"ל אומרים, שכשיעקב הגיע לבית אל "ויפגע במקום", הכוונה היא ללשון תפילה. כמו בפסוק "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז, טז), והם דורשים שיעקב אבינו תיקן, בנקודה זו בזמן, את תפילת ערבית. מה עניינה של תפילה זו?
הרבה מהמפרשים מצביעים על החושך כזמן של סכנה, של תחושת קושי. יעקב, שנמצא בתחילת חשכת הגלות שלו בחרן, מתפלל. בהקשר של שבח, אנו יודעים שקשה לשבח את הקב"ה בזמני קושי. "להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות". כי בלילה, קשה להגיד חסדו של מקום. אולם, תפילה, במיוחד בלשון פגיעה, נראית קשורה יותר לפן של הבקשה, וזה לכאורה הפוך – בלילה יותר קל להתפלל, כי מרגישים יותר את הקושי. האמרי אמת (ויצא תרצד), מסביר, שהחושך הוא זמן של הסתר פנים, ובזמן של הסתר, צריך את יעקב אבינו, כדי שהתפילה בכלל תתקבל. כדי שגם בזמן שהוא לא עת רצון, הקב"ה ישמע בכלל את תפילתו של האדם.
כיוון אחר לחלוטין עולה מדברי חובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו) שמצביע על הלילה כזמן של שקט ופניות מענייני העולם הזה, מה שמאפשר יותר את התפילה. היכולת של יעקב לראות במראות הלילה את הסולם המוצב ארצה ומגיע השמימה, היכולת של יעקב להתקרב יותר אל הקב"ה, 'לפגוע' בו, מגיעה דווקא מתוך השקט הזה.
שתי הפרשנויות האלו מצביעות על שתי תנועות נפש קצת מנוגדות, שאני, לכל הפחות, מוצא את עצמי נקרע ביניהן כל פעם מחדש בתפילה. מחד, הרצון לבקש מהקב"ה לטפל בצרכי הבוערים. בבעיות שלי ובקשיים שלי. ומאידך, ההזדמנות בתפילה להתעלות מעל המציאות, כדי להגיע ל"קרבת א-הים לי טוב".