אצל אברהם ניכר מאוד, שהוא בונה מזבחות, וקורא עליהם בשם השם. אם נרצה,מן מזבח "טבעוני" שכזה, בלי הקרבת קרבנות.
אצל יעקב בולטת העובדה, שהוא מקים מצבות. הוא הקים מצבה בשבוע שעבר כשיצא מארץ ישראל, מיד אחרי החלום על הסולם, והוא מקים מצבה נוספת עם חזרתו לארץ (לה, יד). אולי אפשר לצרף גם מצבה שלישית, הלא היא המצבה שיעקב בונה על קבר רחל הלא היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה.
כשנזכה במהרה בימינו לבנין בית המקדש, נבנה מזבח לה'. אבל לא מצבה. התורה (דברים טז, כב) אומרת " וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-הֶיך". רש"י שם מביא את דברי חז"ל, ש"אף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה".
הרמב"ן שם מתקשה, מפני מה זכתה דווקא המצבה ליחס השלילי מצד הקב"ה. הלא הגויים עושים גם מזבחות.
אז לרש"ר הירש (בראשית כח, יח) , יש הסבר אחד. הוא מדבר על כך, שאבן בודדת משקפת משהו טבעי. מזבח משקף משהו אנושי. לפני מתן תורה הדגש בעבודת ה' היה קשור לכך שחסדו של הקב"ה מתגלה בטבע. כעת, הדגש הוא דווקא על התגלות עשייתו של הקב"ה דרך מעשי האדם.
בדרך אחרת, הולך הרבי מאיז'ביצה – מי השילוח (פרשת שופטים). הוא מסביר, שהמצבה מבטאת איזושהי עמדה עקשנית במקצת. אדם מקים מצבה כדי לומר 'כך הוא הדבר':
"ולא תקים לך מצבה – היינו שלא יהיה האדם בעקשות בדבר, אף בעבודת ה', וזה פירוש 'אף שחביבה היתה בימי אבות' – כי האבות היו תקיפין והיו מוסרין נפשם אף על דבר קטן כי אז לא היה ניכר מלכות הש"י בעולם לפיכך היה צורך השעה לזה, אבל עתה אין למסור נפש רק על ג' דברים הידועים. וגם רומז שלא יהיה האדם בעקשות נגד חבירו, שלא יאמר לו שיקבל דעתו אף שידמה לו שהצדק עמו…".
קצת בכיוון של מי השילוח, אבל בסגנון שונה, כותב החתם סופר בדרשה לפרשה שעברה (תורת משה פרשת ויצא).
הוא מסביר, שיעקב לא עושה מצבה מאבן אחת, אלא מכמה אבנים. גם בסוף הפרשה של שבוע שעבר, יעקב בונה גל אבנים בינו ובין לבן. לבן קורא לגל 'מצבה', אבל יעקב מדגיש שזה 'גל'.
והוא מסביר, שאדם יכול להיות מאוד נחרץ בדרכו. אפילו לשם שמים. אבל כשהנחרצות שלו מובילה אותו לפרוש מן הציבור, זה סימן לא טוב.
אנחנו חיים בדור עם הרבה מאוד נסיונות ליצור 'משהו שונה' בתחום של עבודת השם. אני מאמין, שרוב ככל הנסיונות האלו, הם דברים שנעשים לשם שמים. אם כן, היכן נמתח את הגבול? האם כל דבר שנעשה תחת האיצטלה של 'לשם שמים' יהיה כשר?
דומני, שאחד הסימנים לעבודת השם בריאה, גם אם ייחודית, הוא היכולת להיות חלק מהשיח. ליהדות יש כלים לשיח הפנימי שלה. הכלים האלו מתרחבים עם השנים. אבל בסופו של דבר, הדיון הפנימי של היהדות עובר דרך תורה שבעל פה, דרך מסורת פסיקת ההלכה, דרך צורת שקלא וטריא מסויימת.
מי שנמצא בתוך השיח הזה, עדיין בפנים. מי שמוצא את עצמו פעם אחר פעם מדבר בשפה שונה כל כך, עד שחבריו אינם יכולים לעמוד על דעתו, צריך לבדוק את עצמו היטב, שמא הגיע למחוזות לא טובים.
המצבה של יעקב אבינו, בגירסת החתם סופר, היא מצבה שבנויה מהרבה אבנים. זה היופי שלה. היא לא עשויה כאבן אחת, שמסמלת עקשנות. היא מסמלת נכונות לרצות את ריבוי הדעות. אבל היא גם קוראת לכל מי שלא מסוגל להיות חלק מהביחד, ומתעקש על דרך משל עצמו, בלתי מובנת לאחרים, להיזהר.