אין ספק שחז"ל הקפידו לראות סדרות טלוויזיה. זו הסיבה, שהם קבעו את  המעבר בין פרשת מקץ לפרשת ויגש בשיא המתח. בסוף קריאת התורה בשבוע שעבר, היה כתוב "To be continued".

הפרשה שלנו נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה". ויש איזושהי תחושה, שזוהי רק התחלת השיחה בין שיהודה ליוסף. אבל מי שזוכר את אירועי השבוע שעבר, יודע, שאנחנו באמצע הוויכוח בין יהודה ליוסף. אם כן, מה פשר הביטוי "ויגש אליו יהודה"?

את השאלה הזו שואל כבר רש"י ומביא את דברי חז"ל:

דבר אחר, "ויגש אליו יהודה" – ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן.
רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, היך מה דאת אמרת (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'.
רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, היך מה דאת אמרת (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'.
רבנן אמרי: הגשה לתפלה, (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' א-להי' וגו'.
רבי אלעזר פשט להון (פירש אותם):  אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא.

בפשטות, מה שחז"ל אומרים הוא, שה'ויגש' הוא מפנה בשיחה. עד עכשיו יהודה ניהל משא ומתן מול יוסף, ועכשיו הוא פונה לדרך חדשה – בין אם מלחמה, פיוס או תפילה.

אבל השבוע ראיתי דבר מעניין בשם הרבי מקוצק:

'ויגש אליו יהודה' וגו' – תיבת 'אליו' לכאורה הוא מיותר, ונראה הפירוש שנגש אל עצמו וד"ל, ומה שכפל יהודה הדברים בדברו עם יוסף, יען כי בפעם שנית היו הדברים יותר מעומק הלב.

הרבי מקוצק אומר, שעיקר ההגשה, היתה שיהודה ניגש אל עצמו, הוא מדבר מעומק הלב. במקום לנהל משא ומתן, שבו כל אחד מהצדדים 'מחביא' את הקלפים, יהודה בוחר לחשוף יותר את הבעיה שלו. אבא שלו קשור מאוד לבנימין, והוא, יהודה, ערב את הנער. אולי אפשר לומר גם שכאשר יהודה ניגש אל עצמו, ומדבר בצורה יותר אמיתית, דווקא זה מה שמגיש אותו, מקרב אותו, גם אל יוסף. ודווקא מילים אלו, הן ששברו את הקרח, וגרמו לכך ש"לא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו".

יהודה הימר, וחשף את עצמו, וזה הועיל. אבל הרבה פעמים, קשה לנו מאוד לחשוף את עצמנו, במיוחד בשל החשש שהצד השני ינצל זאת. אבל אפשר לפתח הרגלי שיחה כאלו, שמאפשרים להתבטא בצורה שלמה יותר ומשמעותית יותר. דרך הקשבה, נכונות לשמוע בלי לשפוט ועוד.

צורת שיח זו יותר אמיתית ופנימית, והיא מאפשרת פעמים רבות להגיע לתוצאות משמעותיות יותר.

יהי רצון שנצליח.