הגמרא במסכת ברכות (מב.) אומרת, שעל פת הבאה בכסנין מברכים מזונות, ואם קבע עליה סעודה, מברך עליה המוציא.

בביאור המושג 'פת הבאה בכסנין' ישנם שלושה הסברים בראשונים.

הטור (או"ח קסח) כותב, שהכוונה לבצק שממלאים אותו במיני מתיקה. פירוש זה הוא גם פירוש רבנו חננאל.

בערוך כתב בשם רב האי גאון, שהכוונה לבצק יבש מאוד, שכוססים אותו.

ורש"י (שם מא:) פירש, שהכוונה לבצק שנילוש עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים. כיוצא בכך פירש גם הרמב"ם (ברכות פרק ו הלכה ט): "וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין".

מדוע אין פת זו נחשבת פת גמורה להתחייב בברכת המוציא? מעצם העובדה שהגמרא אומרת, שאם קובעים סעודה על פת הבאה בכסנין מברכים עליה המוציא, נראה שהבעיה בפת הבאה בכסנין היא, שאין דרך לקבוע סעודה עליה.

כך משתמע גם מלשון הרי"ף (ל.):

ומסקנא היכא דאכיל לה בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלש ברכות.

כלומר, פת הבאה בכסנין, ניתן לאכול אותה 'בתורת כסנין' או 'בתורת קביעותא'.  כך נראה גם מלשון רש"י (שם) " ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט…". כלומר, מדובר בסוגי לחם שמחמת מתיקותם או סיבה אחרת, אין רגילים לאכול אותם בדרך קבע, ועל כן אין בהם חיוב ברכה רגיל, כבשל לחם גמור.

אנו מתמקדים בדיון כאן, בהגדרה השלישית לפת הבאה בכסנין, זו של רש"י והרמב"ם, של בצק שנילוש עם תבלינים וכדומה. הבית יוסף (אורח חיים קסח) מתלבט בלשון הרמב"ם:

וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין.

מן הרישא של הרמב"ם מדייק הבית יוסף, שמדובר בעיסה שנילושה ללא מים כלל, אלא רק עם שמן או חלב. אולם בסיפא, כשמדובר על תבלינים, נראה מהרמב"ם שאפילו יש בה רק מעט תבלין, היא כבר יוצאת מכלל לחם. וכך היא מסקנתו:

אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין.

ראשית, נשים לב לסיפא של דברי הבית יוסף. הוא קובע, שאם הטעם של התבלינים ניכר בעיסה, היא הופכת להיות פת הבאה בכסנין. ושנית, נתייחס לרישא של דבריו – כפי שכתבנו לעיל, הוא מסביר שפת הבאה בכסנין הוא לחם שאין רגילות לקבוע עליו סעודה. במקרה דנן, מחמת תערובת מי הפירות שבו.

בדרכי משה (אות ב) חלק על הבית יוסף:

אבל אין המנהג כדבריו שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם. על כן נראה דסבירא להו, דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן דלא כפי' שפירש בית יוסף ומכל מקום נראה לי שאותן מיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינן כדין פת הבאה בכיסנין שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה ועיקר העיסה נילוש בהן.

הדרכי משה כותב שגם אם יש טעם ניכר בפת, היא עדיין לא יצאה מכלל לחם, אלא אם "עיקר העיסה נילוש באותן דברים". ראייתו היא מהמנהג, שבשבתות וימים טובים מגישים בתורת לחם לחם מתובל, ומברכים עליו המוציא.

מחלוקתם חוזרת גם בשו"ע (שם סעיף ז):

פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים… שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה.
(וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם).

אם כן, לדעת הבית יוסף, גם כמות קטנה של טעם בעיסה מוציאה את הפת מתורת לחם, ולדעת הרמ"א רק כש"עיקר העיסה נילוש באותן דברים".

הרמ"א לא הגדיר בדיוק, כמה מתוקה צריכה להיות העיסה, כדי לצאת מתורת לחם.

בט"ז (סק"ז) כתב:

צריך שיהיה בה הרבה תבלין או דבש ומיעוטו מים שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר דהיינו מצד הטעם שיותר נרגש טעם הדבש והתבלין מטעם העיסה דהוא דוקא כסנין.

נראה מדבריו, שצריך שטעם הדבש והתבלין יהיה ניכר יותר מטעם העיסה.

בדרך אחרת, שמגדירה את הדברים באופן כמותי יותר, הלך שולחן ערוך הרב (שם סעיף יא):

ואפילו עירב בה מעט מים אם הרוב הוא משאר משקין מברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג' ואף על פי שכל המשקין אין מוציאין העיסה שנלושה בהם מתורת לחם לענין חלה מכל מקום אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנלושה במים לפיכך אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא וברכת המזון…

נראה מלשונו, שהתנאי הוא שיהיה רוב של מי פירות ושאר משקים בעיסה, בלי להתייחס ממש לשאלת הטעם. אם כי, מן הסתם, כשיש רוב מי פירות בעיסה, הם נותנים גם טעם.

שיטה קיצונית יותר היא שיטת המהרש"ם. שכתב (דעת תורה אורח חיים קסח, ז):

ומה שכתב בשו"ע דהוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, נראה לי, דהיינו אם הוי רוב מים. אבל ברוב מי פירות, אין צריך שיורגש בהעיסה טעם המי פירות. ועיין בבית יוסף ד"ה ומה שכתב רבנו בפת הבאה בכסנין וכו', דמוכך כן. שמתחילה רצה לבאר בכוונת הרמב"ם, בהא דפת הבאה בכסנין וכו', דהיינו דוקא  בשלא נתן בה מים אלא מעט, אבל אם נתן בה מים הרבה, בטלין המי פירות ברוב מים, והוה ליה פת גמור.
אבל אחר כך חזר בו, והוכיח דאפילו ברוב מים, כל שיש בה תערובת מי פירות, הוה ליה פת הבאה בכסנין, ובלבד שיהא ניכר טעם התערובת בעיסה… ומוכח, דברוב מי פירות לא בעינן שיהא ניכר בעיסה.

כלומר, לדעתו של המהרש"ם, כשיש רוב של מי פירות, אפילו אם לא השתנה טעם העיסה כלל, היא נחשבת כפת הבאה בכסנין בכל מקרה. בעקבות המהרש"ם הלכו פוסקים כמו שבט הלוי (ט, מד) והמנחת יצחק (ט, יז).

אמנם, אם נחזור ללשונו של הרמ"א בדרכי משה, הרי שהוא הוכיח את דבריו מהמנהג. כלומר, כל פת שהיה מקובל בימיו לאכול אותה בסעודות קבע, יש לברך עליה המוציא, והיא אינה פת הבאה בכסנין.

בפשטות, דבר זה מוסכם לכל ההסברים, בוודאי בדעת הרמ"א. לכן, גם את מה שכתב שו"ע הרב יש לפרש על דרך זו, ולומר שמה שכתב "אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנילושה במים", הכוונה בימיו. אבל היום, שהדרך שונה, ממילא ישתנה גם הדין.

מסיבה זו, לענ"ד, פשוט שיש לברך המוציא על חלות מתוקות. שהרי רבים וטובים מגישים אותן בתור חלות בסעודות שבת ובחתונות ואירועים וכדומה. מסיבה זו, יש לברך המוציא גם על הלחמניות המכונות 'לחמניות מזונות'. ראשית, שמן מעיד עליהן שהן לחמניות. לא עוגות ולא משהו אחר. ושנית, מגישין אותן בתור לחם בטיסות במטוסים, ובעצם, גם בסעודות ואירועים.

וכך מבואר להדיא בביאור הלכה (שם ד"ה שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר):

ולפ"ז העיסה שעושין בפורים וממלאין אותה בשומשמין לא נבטל ממנה שם פת עד שיהיו השומשמין הרבה עד שיהיה מנכר טעם השומשמין יותר מטעם העיסה וע"פ רוב העיסה של פורים שעושין בזמננו אין בה שומשמין כ"כ ובפרט שלחם ההוא אין עשוי בזמננו לקינוח ולתענוג כמו שזכרו הראשונים בפת הבאה בכיסנין רק לשבוע ולחם גמור הוא וכן כתב הגר"ז בסידורו (ומה שזכר הט"ז בסק"ו ובכלל זה וכו' אפשר דבזמנו היה עשוי באופן אחר לקינוח בעלמא).

הרי כתב שלחם שהיה עשוי בעבר לצורך אחר, ובימינו נוהגים בו לשבוע ולחם גמור הוא, מברכים עליו המוציא.

בדרך זו הלכו פוסקים נוספים (ראה למשל, ארחות רבנו חלק א, מהדורה חדשה בדיני נטילת ידים וסעודה אות כג; כך פסק בפניני הלכה ברכות פרק ו אות ו ועוד).

ואף שגם למנהג הספרדים היה מקום לומר, שהבית יוסף לא דיבר אלא בזמנו, וכפי שכתב בעצמו "בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות" (ואכן בפניני הלכה שם פוסק כך גם למנהג הספרדים), אבל בפועל, המנהג המקובל אצל הספרדים הוא, שדינו של לחם שיש בו טעם של מתיקות, הוא כדין פת הבאה בכסנין (ראו למשל בחזון עובדיה ברכות, הלכות פת הבאה בכסנין סעיף ג).

 

עוד יש לציין, שגם לדעות המקילות, וחושבות את לחמניות המזונות כפת הבאה בכסנין, אם אוכל מהן נפח שיעור של ארבע ביצים, ואוכל עוד דברים, כך ששבע, זה לכל הדעות נחשב קביעות סעודה, וחייב בברכת המוציא וברכת המזון.

הרב אבינר (כאן) כתב, שהלחמניות הכי קטנות שהוא מכיר הן באורך של 14 ס"מ, רוחב של 6 ס"מ, וגובה של 4 ס"מ. אם כן, הנפח של לחמניה כזו הוא 336 סמ"ק. בערך פי אחת ושליש משיעור של ארבע ביצים. כך שמי שאוכל לחמניה כזו ועוד מאכלים שונים, ונהיה שבע, בוודאי צריך לברך המוציא וברכת המזון, למנהג האשכנזים.

למנהג הספרדים, את שיעור ארבע הביצים משערים במשקל ולא בנפח. רק אם אדם אוכל לחמניות כאלו במשקל של 216 גר', הוא יתחייב בהמוציא וברכת המזון.

 

אם כן, למעשה, למנהג האשכנזים, יש לדון את "לחמניות מזונות" כפת גמור, ולברך עליהן המוציא וברכת המזון. ולמנהג הספרדים, אם אכן טעם הלחמניה שונה מטעמו של לחם סתם (ולא תמיד זה המצב) הרי שדינן כפת הבאה בכסנין.

 

לתוספת, נביא כאן את מה שכתב בעל 'וזאת הברכה' בעמוד שלפני לוח הברכות (עמ' 386 במהדורת תשע"ג):