לאשתי ולי יש 'חקירה' שאנחנו אוהבים להשתעשע בה מפעם לפעם. האם צריך לעמוד בצפירה ביום הזיכרון ויום השואה, כשאין אף אחד מסביב. לכאורה, העמידה בצפירה היא חלק מאיזשהו טקס. אם אין מי שצופה בטקס, בשביל מה לעשות אותו.

מחמת הספק, אנחנו חוששים לחומרא, ודי מקפידים להיות במקום עם עוד אנשים בזמן הצפירה, כדי לעמוד בציבור…

פרשת השבוע שלנו מזמנת לנו התבוננות בפן מסויים של השאלה הזו.

בשלוש המכות הראשונות, דם צפרדע וכינים, משה נותן לאהרון להכות את היאור.  לרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ג, עמ' 100 – 101) יש שאלה טובה – איך אפשר לדבר על הכרת הטוב כלפי היאור. היאור הוא לא בעל בחירה, והמכה גם לא כואבת לו. אז מה שייך הכרת הטוב כלפי היאור.

אני חושב, שהרבה פעמים, כשאומרים לנו 'הכרת הטוב', אנחנו חושבים על להגיד תודה. לשמח את זה שעשה לנו טובה. ואנחנו חושבים, שזו מידת הכרת הטוב.

אז זה נכון, שהכרת הטוב משמחת אחרים, ונותנת להם חיזוק חיובי על העשייה שלהם, וסתם נותנת להם תחושה טובה, אבל זה לא המהות של מידת הכרת הטוב.

הרב דסלר אומר, שהכרת הטוב במהותה, היא לא להחזיר טובה למי שעזר לנו, אלא היא היכולת להרגיש את הטוב שמקבלים מאחרים. שקיבלנו משהו. מידת הכרת הטוב לא ממוקדת בהחזרת הטובה לאחר, אלא פשוט בתחושה שקיבלנו משהו.

אלא שהדרך לחזק את התחושה הזו, את המידה בנפש של היכולת להרגיש שקיבלנו מאחרים, עוברת דרך הבעה שלה. כי כמו בהרבה מידות אחרות, "אחר המעשים נמשכים הלבבות". וכשאנחנו מביעים את הכרת הטוב שלנו, אנחנו עוזרים לה לחלחל אלינו פנימה.

משה רבנו לא היה צריך לומר תודה ליאור, ואם היה אומר תודה, ספק אם היאור היה עולה על גדותיו משמחה. אבל כדי לחזק ולשמר את התחושה שהוא קיבל מהיאור משהו, משה רבנו לא יכול להכות את היאור.

וכשאנחנו עומדים בצפירה, זה לא רק בשביל הטקס, בשביל להביע משהו לאחרים, אלא כדי לתת ביטוי לתחושה שאמורה להיות קיימת אצלינו, של החוסר והקושי והצער, ביטוי שמחזק את התחושה הזו.

תוך כדי למידת דברי הרב דסלר, חשבתי על עוד נקודה. מידת הכרת הטוב קשורה גם לאופן שבו אנחנו תופסים את מערכות היחסים שלנו עם אחרים. אדם שמערכות היחסים שלו הן של 'קח ותן', לא בטוח שירצה להכיר טובה. כי כשהוא מרגיש שהוא מקבל מאחרים, הוא אוטומטית מרגיש, שהוא 'חייב' להם, בחזרה. זה לא כזה כיף להיות חייב. אבל מי שהחיים שלו מבוססים על עשיית חסד, שהוא נותן בלי קשר לשאלה אם הוא מקבל, יכול להנות מתחושת הכרת הטוב, ולרצות לעשות יותר עם אחרים. לא בגלל שהוא חייב להם, אלא כי כשמכירים טובה, רוצים שגם להיטיב עם אחרים.

כל אחד מאיתנו יכול להתאמן יותר על מידת הכרת הטוב. האימון מגיע, דרך העשייה. דרך ההבעה של הכרת הטוב. כלפי הנהג באוטובוס. המוכר בחנות, וכמובן, בני הזוג, הילדים, המשפחה והקהילה שסביבו

בהצלחה לכולנו באימון…