במאמר זה נעסוק בשאלה הכללית, האם טוב להחמיר. כלומר, כשיש מחלוקת בהלכה, ועיקר הדין הוא לסמוך על הדיעות המקילות. האם זה טוב להחמיר.

חשוב להדגיש. כאשר יש מחלוקת בהלכה, והמחלוקת שקולה, הרי שבמקרה של איסור דאורייתא, ובמצבים מסויימים, גם בהקשר של איסורי דרבנן, חובה לפסוק כמו הדעות המחמירות. אנו איננו עוסקים בשאלה זו, אלא במצב שבו ברור שניתן להקל מעיקר הדין, והשאלה היא אם ראוי להחמיר בכל זאת.

ראשית, נסקור שני שיקולים שמופיעים בגמרא.

חשש טעות בדין – בהמה שהורה בה חכם

הגמרא במסכת חולין (מד.) עוסקת במחלוקת אמוראים בשאלה אם מום מסויים מטריף את הבהמה. בגמרא מסופר, שרב, האמורא, שאל את רבה בר בר חנה לגבי מעשה במום זה שהגיע לידו, ולאחר שרבה בר בר חנה הכשיר את הבהמה, רב אכל ממנה. על כך שואלת הגמרא:

…וכיון דאורי בה חכם, היכי אכל מינה? והא כתיב (יחזקאל ד, יד) ואומר אהה ה' א-הים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול – …ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם?!
הני מילי מילתא דתליא בסברא

כלומר, הגמרא אומרת שיש טעם להחמיר ולא לאכול מאוכל שנדרשה פסיקה של רב כדי להתיר אותו באכילה. אלא שהגמרא מסייגת מיד, ואומרת, שזה רק כאשר הפסיקה נובעת מסברא. וכפי שמסביר רש"י במקום:

דתליא בסברא – דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה.

כלומר, כאשר החכם מקל מסברא, יתכן שהוא טועה. לכן, יש טעם להחמיר, והדבר ראוי. אולם, כאשר כשהחכם יודע בוודאות שהדין הוא להקל, מבואר להדיא בגמרא, שאין כאן סיבה להחמיר.

בעקבות דברים אלו כותב הרב יעקב אריאל (בשר עוף למהדרין, אמונת עתיך 18. ניתן לקרוא גם כאן):

במסכת חולין (מד ע"ב) משתבח יחזקאל הנביא בכך שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. ובשו"ע (יו"ד סי' קטז סעי' ז) נפסק להלכה: מסוכנת, אע"פ שניתרת בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאוכלה. ובהגהת הרמ"א: "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת – בעל נפש לא יאכל ממנה". הרמ"א הדגיש: מסברא; אך הלכה מפורשת בפוסקים, אין להחמיר בה. אדרבה, בפתחי תשובה (שם) בשם הסולת למנחה (כלל עו דין ח) כתב בשם תורת האשם שמי שרוצה לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו בו אמוראי, כגון ביטול בשישים, או בכלי שני – הוי כמו אפיקורסות, ויצא שכרו בהפסדו…

על כן, כאשר סברתם של המחמירים נראית סבירה, יש מקום להחמיר כמותם, שמא הם צודקים. אבל, כאשר בדין ברור לקולא, ומישהו רוצה להחמיר, בלי טעם, אין לנהוג כן.

הדרכה לציבור שאינו יודע היטב הלכה

שיקול נוסף, שנזכר בגמרא במסכת יבמות (מו.) הוא שלפעמים יש להחמיר לאנשים, "לפי שאינם בני תורה". ההקשר בסוגיה הוא דין בנושא בישולי נכרים, שמן הדין היה צריך להיות מותר, ובכל זאת רבי יוחנן פסק שיש להחמיר בזה במקום מסויים. רש"י שם מסביר:

לפי שאינם בני תורה – אתורמוסין קאי דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים כדמפרש לקמן אלא לפי שאינן בני תורה צא ואסור עליהן שלא יזלזלו בבשולי עובדי כוכבים.

כלומר, במקום שהציבור אינו יודע היטב הלכה יש טעם לאסור עליהם דברים, מחשש שמא יבואו לזלזל באיסורים. ברדב"ז (חלק ג סימן תנג) מבואר, שהחשש הוא שאנשים ילמדו מקולא בהקשר מסויים, גם להקשרים אחרים, שבהם היא אינה שייכת.

זוהי כמובן הדרכה לרבנים פוסקי הוראה, ואינה מתייחסת לאדם בעצמו, שיחמיר מחשש שמא הוא אינו בן תורה.

מידת הפרישות

שיקול שלישי, שאינו מופיע בצורה חדה בגמרא, הוא מידת הפרישות המתוארת במסילת ישרים. ספר מסילת ישרים מחולק לשני חלקים. שנים עשר הפרקים הראשונים עוסקים במה שהמחבר קורא 'צדיק' – אדם שנוהג על פי שורת הדין.

מפרק יג ואילך, המחבר פונה אל מי שרוצה להתקדם יותר, ולנהוג במידת החסידות – לפנים משורת הדין.

מידת הפרישות, פירושו להתרחק מענייני העולם הזה, גם כשהם מותרים. וכך הוא כותב, כשהוא מתאר את סוגי הפרישות השונים (פרק יד):

חלקי הפרישות הראשיים שלשה: כי הנה יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים.
הפרישות בהנאות, הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם, דהיינו, שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח…
והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו וכבר ביארו לנו חכמינו ז"ל מאמר יחזקאל (חולין לז): "הנה נפשי לא מטומאה" שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם… והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה…
והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבד. כל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז"ל (כתובות יז): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות…

המסילת ישרים כותב שהחמרה היא חלק ממידת הפרישות, כלומר דבר ראוי. אלא שיש לשים לב לדבריו. הוא אינו אומר שיש לחשוש לכל דעת יחיד, אלא רק 'אם טעמו נראה'. המשמעות של הגבלה זו היא, שאין עניין בהחמרה ללא הבנה של השיטות שמחמירים כמותן. אדם שרוצה לנהוג במידת הפרישת צריך להחמיר, בגלל שסברתם של המחמירים נראית לו, ולא סתם בגלל עצם קיומה של דעה מחמירה.

 

טמטום הלב

הגמרא (יומא לט.) אומרת:

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם.

בשו"ת רב פעלים (ד, סוד ישרים סימן ו) דן במי שאכל מאכלות אסורות באונס גמור, אם הם מטמטמים את ליבו. והשיב:

בריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה אין גופם מטמא נפש האדם ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם. אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטמאה על האדם ונכנס בו ומטמאו אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה או אם אכל אותו דבר האסור והטמא לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו.

כלומר, לא עצם אכילת האיסור מטמאה, אלא האכילה באיסור היא שאוסרת. וממילא, אם ההלכה מקילה, אין סיבה להחמיר בגלל טמטום הלב.

לעומת זאת, השל"ה (יומא, פרק נר מצווה אות צג) כותב, שגם מי שעבר איסור באונס גמור צריך לעשות תשובה. המחלוקת הזו חוזרת בין פוסקים רבים, וגם היא מקרינה על השאלה אם ראוי להחמיר במצבים שבהם יש מחלוקת, כי לפי חלק מהשיטות, נמצא שאדם אוכל עושה דבר איסור, ולפי דרכו של השל"ה וההולכים בדרכו, יש מקום להחמיר גם סתם כך, כדי לא להגיע למצב של טמטום הלב.

הרחקה אישית

שיקול נוסף, שאולי הוא השיקול העיקרי לחומרא, הוא מה שאומרת הגמרא בכמה מקומות (פסחים מ: ועוד): "לך לך אמרינן נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". כלומר, אדם צריך להרחיק את עצמו מדברים שהם לא טובים עבורו.

לפעמים אדם בוחר להחמיר בכל מיני דברים, משום שהוא יודע שקולא בהם תוביל אותו להיכשל באיסורים של ממש.

זהו שיקול אישי, שכל אדם רשאי, ואולי גם נדרש, לעשות עם עצמו.

 

 

לאחר שסקרנו את השיקולים להחמיר באיסורים, נסקור כמה שיקולים שלא להחמיר מעבר לדין.

"בעל נפש יחמיר", ומה עם מי שלא? – על משקל החסידות

האגרות משה (יורה דעה ד, כד, אות א) נשאל לגבי אדם שנוהג חומרות, כיצד יתנהג בבית הוריו שאינם נוהגים בחומרות אלו:

כשיש אחד שהוא במדרגת בעל נפש יחמיר כהא דשו"ע יו"ד סי' קכ"ב סעיף ו', שיש לו הורים שאינם במדרגה זו, אז כל זמן שנוהגים כדין, אין עניין שישפיע עליהם להחמיר כמותו. החומרות שמתאימים לבעל נפש אינם נחוצים או מתאימים באמת לשאר אנשים. וכל זמן שלא קיבל עליו החומרות בנדר יכול הבעל נפש הזה, אם חושב שיהיה להוריו איזה פקפוק או הקפדה, להקל וכשהוא אתם לעשות כמותם, למשל לאכול עמהם, אף שאוכלים דברים שכרגיל הוא בעצמו משתדל להחמיר עליהם.

לא ניכנס  לעצם הדיון בדבריו. נושא זה נדון אצלינו בפוסט "הקפדה על חומרות כשמתארחים אצל אחרים". אבל מתוך לשונו, ניתן לראות שהוא חושב, שכנאמר בשולחן ערוך "בעל נפש יחמיר", אין הכוונה שזו הדרכה לכל אדם, אלא רק "למי שהוא במדרגת בעל נפש". ואדרבה, כפי שהוא כותב בעצמו, "החומרות שמתאימים לבעל נפש אינם נחוצים או מתאימים באמת לשאר אנשים".

לפעמים אדם מחמיר, והחומרא מזיקה לו. לפעמים אדם מחמיר בדברים בתחום שנוח לו להחמיר בהם, והוא מתעלם מצדדים אחרים של נפשו, שבהם הוא בקושי עומד על עיקר הדין. לכן, לא כל חומרא מתאימה לכל אחד.

 

אם בדברי האגרות משה מדובר בדקדוק בלשונו, הרי שאצל המסילת ישרים עצמו, הדברים מופיעים בצורה מפורשת. בפרק כ, בעל המסילת ישרים מסביר, שבדברים שאדם חייב לעשות על פי ההלכה, "אל יבוש מפני המלעיגים". אבל בדברים שהם חומרא, יש לשקול את ההשלכות של ההחמרה:

יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת. הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): "והצנע לכת עם א-להיך". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

 

אבחנה בין חומרא ועיקר הדין

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה, היא חשיבות האבחנה בין דברים האסורים מן הדין, לדברים הם רק חומרא.

מלבד החשיבות המהותית, הנובעת מעצם הצורך לדייק, ולדעת מה בדיוק רמת האיסור, יש כאן גם היבט חינוכי – ציבורי חשוב.

בתשובתו המפורסמת של הרב קוק על הכנת שמן שומשומין והשאלה אם הוא נחשב קטניות לעניין פסח (אורח משפט, אורח חיים קיא) כותב הרב קוק שיקול עקרוני על דרך פסיקת ההלכה:

בדבר, שהוא רק קצת דיוק בענין של מנהג, שראיות בצורות חזקות וסברות ישרות כולן עומדות כחומה להחזיק את ההיתר, – למה זה נכביד על מיושבי ארץ הקודש, ונאסור, וחלילה לנו לחשוב, שע"י מה שאנו מתירים את המותר. מה שלא היה דבר זה במציאות על מה שיחול מנהג של איסור, כי בזה נתן פרצה לפני הפורצים, חלילה.
אדרבא, כשיראו העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין – תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על – ידי המצאה חדשה שלא היה מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת – יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו.

כלומר, כדי שהציבור יתן אמון ברבנים, שומה על הרבנים להקפיד ולומר בבירור, מה אסור מן הדין, ומה הוא חומרא בעלמא. גם כאן, החשיבות של ההבנה של החומרא, עולה בבירור.

 

דומני שהמסקנה העולה מהמקורות שעסקנו בהם היא, שטוב ויפה שאדם יחמיר, כאשר הוא מבין מהי החומרא שבה הוא נוהג, וכאשר הוא שוקל בזהירות, את ההשלכות של אותה החומרא. הן ההשלכות על אחרים, והן ההשלכות על עצמו, ויראה, אם קבלת אותה חמרא מולידה יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו בעשייתה או באי-עשייתה.