השאלה שבה נעסוק במאמר זה היא, האם הפסיקה במדינה צריכה להתנהל בדרך של ריכוזיות, קרי פסיקה על ידי גורם מרכזי אחיד לכולם, או בדרך של הפרטה, קרי פסיקה שונה לכל קהילה.
הרמב"ם (ממרים פרק א) כותב:
הלכה א: בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. הלכה ד: כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית… אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר.
דברי הרמב"ם ברור מיללו. אי אפשר שיהיו לעם ישראל שתי תורות. ועל כן, חייב להיות מוסד אחד ויחיד, שאליו מתנקזת כל הפסיקה, וכאשר יש מחלוקות, הן מוכרעות באותו מוסד – הסנהדרין.
כיוצא בדברים אלו כותב גם הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יז, יא):
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה…
וכך כותבים ראשונים רבים נוספים, ויש לדברים בסיס נרחב מאוד בדברי חז"ל. ועל כן, ברור שבמדינה יהודית המבוססת על אדני התורה, אמור להיות מוסד רבני עליון, שיהיה אחיד לכל בני המדינה.
ועם זאת, יש צורך לחדד נקודה מסויימת. המשנה בסנהדרין (ב.) מציינת את קיומם של בתי דינים לכל שבט ושבט. ובברייתא (שם טז:) נאמר:
תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר שפטים תתן… שופטים לכל שבט ושבט מניין – תלמוד לומר שפטים לשבטיך, שוטרים לכל שבט ושבט מניין – תלמוד לומר שטרים לשבטיך. שופטים לכל עיר ועיר מניין – תלמוד לומר שפטים לשעריך, שוטרים לכל עיר ועיר מניין – תלמוד לומר שוטרים לשעריך…
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו – מצוה בשבט לדון את שבטו.
התוספות (שם ד"ה שופטים) שואלים, מה היחס בין החובה לעשות שופט לכל שבט ושבט, והחובה לעשות בית דין בכל עיר ועיר, וכותבים, שאם יש עיר אחת שיש בה תושבים משבטים שונים, הרי שיהיו להם שני בתי דין שונים. כיוצא בדברים אלו כותב גם הרמב"ן (דברים טז, יח).
הרב קוק (אורח משפט חו"מ, ב) מסביר את המשמעות של תירוץ זה:
רואים אנו דעת תורה, שכל זמן שיש איזה צד חילוק בין האנשים, אי אפשר לקפח את זכיותיהם שלא יהי' להם ממונה מצדם… ולענין השלום בודאי דעת הציבור תהיה סומכת רק כשיהיה להם בא כח ג כן מצדם בהנהגת הכלל. וזהו קל וחומר מדין זה בורר לו אחד שבעסקי יחידים… ואם הוא דרך משובח בעסקי יחיד לרדוף את דרך היושר והשלום ע"י שכל אחד יש לו בא כח מצדו, ק"ו בעסקי רבים, ושלום הציבור בכללו… ומזה אנו למדין דוגמא לממוני הקהל שכתבו הפוסקים שדינם כבי"ד לעניני הציבור, שכך היא המדה הנכונה שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התיחדות מפורטת בפני עצמם.
התכלית של מינוי השופטים משבטים שונים, אליבא דתירוץ זה, היא כדי שהפסיקה שלהם תהיה מקובלת על בני השבט. אנשים נוטים לסמוך רק על מי שהם מכירים. ולכן, יש שופטים בכל שבט, כדי שהציבור יסמוך עליהם. אם נתרגם את הדברים למונחים בני זמננו, הכוונה היא, שצריך שבבית המשפט יהיה ייצוג לקבוצות אוכלוסיה שונות, כדי שהן ירגישו שקולן נשמע בבית הדין. לפי תירוץ זה, השופטים של כל שבט ושבט עוסקים בשיפוט בלבד.
אולם, לרמב"ן (שם) יש עוד תירוץ. יתכן, שלדיינים של כל שבט יש גם מעמד ייחודי בתחום ה'חקיקה'. תפקיד הדיינים של כל שבט הוא לגזור גזירות ולתקן תקנות המתאימות לאותו השבט. במקום אחר (בראשית יט, יח) מבאר הרמב"ן, שזו היתה טענתם של אנשי בנימין בסיפור פילגש בגבעה. הם הסכימו שיש להעניש את יושבי הגבעה, אולם סברו שזה תפקידו של השבט, ולא תפקידו של עם ישראל כולו.
הרעיון המגולם בתירוץ הזה של הרמב"ן הוא, הצורך בחקיקה ופסיקה נפרדת עבור קבוצות אוכלוסיה שונות. יש קבוצות שעבורן נדרשת גזירה או תקנה מסויימת, ועבור אחרות, היא אינה נדרשת. לחילופין, יש קבוצות שאצלן ניתן לגזור גזירה מסויימת, ועבור אחרות, זו תהיה גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה. רק לשופטי השבט, שהם בשר מבשרו של השבט, יש את היכולת לתקן תקנות המתאימות לבני אותו השבט.
אם נחזור לדיון על פסיקה ממלכתית במדינת ישראל, הרי שכמובן שיש צורך שיהיה מוסד רבני עליון, שייצג את התורה, וכדי שהתורה לא תהיה כשתי תורות. אבל מוסד זה צריך גם לדעת את מגבלותיו. לא כל גזירה ותקנה נחוצה עבור הציבור כולו. המוסד העליון צריך לקבוע דרישות מינימום, שכל הציבור צריך לעמוד בהן. אבל אחרי כן, נדרשים מוסדות שונים, עבור קבוצות שונות, כדי להוסיף גזירות ותקנות עבור ציבורים וקהלים שונים.