כפי שהסברתי במאמר אחר, ברור שבתחום של הפסיקה, אמור להיות גורם אחד בעם ישראל שמייצר תשתית פסיקה אחת עבור כל העם, תוך שמירת מרחב של ניואנסים לקהילות שונות.

אולם מעבר למרחב הפסיקה – האם הנחת המוצא שלנו היא שתחומי הדת השונים אמורים להיות מבוססים על ריכוזיות לאומית, או שהם ביסודו של דבר מופרטים?

במאמר זה איני מבקש לקבוע מסמרות בשאלה זו, אלא בעיקר להתמודד עם טיעון מוטעה, בעיני. מצד אחד, ישנם מקורות רבים המדברים על כך שהקב"ה מעוניין בעם ישראל כולו כ'עם סגולה'. שעם ישראל יהווה מודל לחיקוי לאומי לעמים אחרים. ובשל כך, ישנה חשיבות רבה בכך שהעם כולו יתנהג על פי הערכים הא-היים. אולם, לעניות דעתי, אין להסיק מכך שהתכנית למימוש אותם ערכים צריכה להיות מנוהלת מלמעלה.

נדגים את העניין בשני תחומים

א. מצוות תלמוד תורה וחינוך ציבורי

הגמרא במסכת בבא בתרא (כא.) מתארת את השתלשלות הקמת מערכת חינוך ציבורית:

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל.
שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה. מאי דרוש? ולמדתם אותם – ולמדתם אתם.
התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד,
התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא.
עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

מחד, ברור שמצוות תלמוד תורה היא ערך לאומי. הגמרא במסכת שבת (קיט:) אומרת:

אמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי…: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה.

וזו גם הסיבה לכך שכשהיו אנשים רבים בעם ישראל שלא היו יכולים ללמד את ילדיהם תורה, הושיבו מלמדי תינוקות בירושלים, ובשלב מאוחר יותר, פעלו להקמת מוסדות לימוד בכל פלך ופלך.

ומאידך, מוסדות אלו לא היו מוסדות ציבוריים במובן המקובל היום, של המילה. למשל, נחלקו הפוסקים מי אחראי על המימון – האם רק ההורים, או כל הציבור משתתף בשווה (ראו רמ"א חו"מ קסג, ג), מה שמשקף את העובדה, שבאופן בסיסי, חובת החינוך מוטלת על האב. בנוסף, בוודאי שתכנית הלימודים לא היתה מוכתבת על ידי גורם חיצוני[1].

הרי לנו ערך חשוב ביותר בעם ישראל, שהמימוש שלו אינו עובר דרך מערכת ציבורית אחידה ומפוקחת מלמעלה, אלא דרך מערכות קהילתיות.

ב. מצוות צדקה

מצוות צדקה היא מצווה המוטלת על היחיד. אולם, מלבד המצווה של היחיד, ישנה מצווה ציבורית של צדקה. הרמב"ם מזכיר את שתי החובות האלו, בשני פרקים נפרדים בהלכות מתנות עניים. בפרק ז עוסק הרמב"ם בחובתו של היחיד. חובה זו מבוססת על הפסוק (דברים טו, ח): "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ", וכל דבר שחסר לעני, מוטל על היחיד לעזור לעני לקבלו, אם ידו משגת. לעומת זאת, המצווה הציבורית מתוארת בפרק ט (הציטוט כאן מהלכה א):

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה…

ישנם הבדלים רבים בין חובת הצדקה כפי שהיא מתוארת בפרק ט, לזו שמתוארת בפרק ז. לדוגמא, בפרק ז, אצל חובות היחיד, חובת הצדקה מוגדרת לפי 'די מחסורו', כפי שציינו. לעומת זאת, בפרק ט, חובת הצדקה היא לדברים ספציפיים – מלבוש, אוכל. דוגמא נוספת, עני חייב במצוות הצדקה כיחיד, אבל אינו מחוייב לתת לקופה, שהיא הצדקה הציבורית.

למרות שיש חובת צדקה ציבורית, נחלקו הדעות אם יש לתרגם את החובה הזו למערכת צדקה ממלכתית, או שמא, מערכת קהילתית בלבד[2].

גם כאן, ברור שצדקה היא ערך יהודי חשוב, ושעם ישראל מושתת על מתן צדקה וחסד. ולמרות זאת, ישנן דעות שונות, אם העדיפות הראשונה היא למערכת לאומית, או למערכת קהילתית ו'אינטימית' יותר, בדווקא.

 

המשותף לשתי הדוגמאות שהזכרנו הוא, שלמרות שהערך הוא ערך לאומי, המימוש שלו יכול להיעשות דווקא בדרכים קהילתיות, או בדרכים אישיות, ולאו דווקא על ידי ניהול מרכזי – ממלכתי. לעניות דעתי, כך נכון ביחס לכל הערכים הציבורים כמעט, מלבד הנושא של הפסיקה, שעסקנו בו בנפרד.

 

[1] להרחבה, ראו מאמרה של הרבנית ד"ר נעמה סט, "החינוך כחובת הציבור במשפט העברי", גליונות המחלקה למשפט עברי, עקב תשס"ה, גליון 219; הרב ד"ר רועי זק, "מימון מערכות חינוך מכספי ציבור ותקנת יהושע בן גמלא", אמונת עתיך 100.

[2] להרחבה בעניין, ראו במאמרים הבאים: צדקה של יחיד וצדקה ציבורית, הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 193-207; "מדינת הרווחה – בין אחריות הפרט והחברה", הרב עידו רכניץ, בתוך: "תורה עבודה ומה שביניהם, אסופת מאמרים בענייני השעה, ליובל התשעים להסתדרות הפועל המזרחי, עורך: הרב יוסף נועם רימון, הוצאה לאור המכון התורני אור עציון, תשעד, עמ' 329 – 339; צדקה ממלכתית (במשנתו של אמו"ר הרב יעקב אריאל), הרב עזריאל אריאל, אמונת עתיך 118.