אחרי שעסקנו במערכת היחסים בין ההנהגה של המדינה ובין הרבנים במדינה שרוצה להתנהל על אדני התורה (הלכה ודעת תורה בהנהגת המדינה) אנחנו עוברים לעסוק בשאלה האם יש לפעול לחוקק חוקים שבעצם יכפו אורח חיים דתי במדינה. את השאלה הזו יש לבחון בכמה היבטים שונים. ישנם היבטים הלכתיים צרים, וישנם היבטים של חילול השם, וכמובן, יש שאלה נוספת של תועלת.

היבטים הלכתיים צרים

החובה לאפרושי מאיסורא

מצוות תוכחה והערבות ההדדית של עם ישראל מטילות חובה לדאוג לכך שיהודים לא יעברו עבירות. הרב ישראלי (עמוד הימיני סימן י) מבין שתכליתה של מצוות תוכחה שנויה במחלוקת ראשונים. הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז) כותב:

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך.

ומבין הרב ישראלי, שרק כאשר התוכחה תגרום לכך שהחוטא יחזור למוטב, יש חובת תוכחה. אין ערך בהפרשה מאיסור, כאשר החוטא מצד עצמו רוצה להמשיך לחטוא. וכך כותב גם ספר החינוך. אולם, הרב ישראלי מציין לדעתו של הנמוקי יוסף (יבמות כא: מדפי הרי"ף) שכותב שמצוות תוכחה ליחיד מתקיימת גם כאשר ברור שהיחיד לא ישמע, והיא ביטוי של חובת מחאה על החטא, וכן כתבו עוד ראשונים.

מעבר לחובה הפרטית, גם הציבור מחוייב לפעול לחיזוק הדת, ולשמירת התורה. כפי שכותב הרמב"ם (סנהדרין כד, ד):

יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות, מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו.

ואכן, כך היא גם מסקנתו של הרב ישראלי, שיש חובה לחוקק חקיקה דתית, כדי להפריש מאיסור.

עם זאת, בהמשך דבריו (עמוד הימיני סימן יא) דן הרב ישראלי באחת מההצעות של חוק השבת. בהצעה זו, לא תהיה תחבורה ציבורית במדינה בכלל ופחות עבודה בבתי חרושת וכדומה, ובתמורה, בחיפה יהיה מותר ליסוע בתחבורה ציבורית.

בהמשך דברינו נדון בשאלות נוספות שמעלה האפשרות לתמוך בחוק הזה, אבל כרגע אני מציין רק, שהרב ישראלי תמך בחקיקה זו. טענתו היא, שבחשבון הכללי, החוק הזה יצמצם את חילול השבת. דומני, שהמסקנה מכך היא שמצוות תוכחה וחובת אפרושי מאיסורא אינה מתורגמת ישירות לחקיקה נגד איסורים, אלא לחקיקה חכמה, או פעולות אחרות, שיגרמו בפועל לצמצום האיסורים.

בהקשר זה, מן הראוי להזכיר את דברי ספר חסידים (סימן תקיג) המובא במגן אברהם (תרח, סק"ג):

מי שיודע שלא יקבלו דבריו אין להוכיח. ואשר אמרו עד נזיפה, מדבר כשהבן מוכיח את האב או האם את הבן או אחיו. כלומר עד היכן תוכחה כיצד דברים קשים יש לו לדבר עד שיכהו או עד נזיפה או עד קללה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שידבר לו קשות כל כך לפי שלבו גס בו ואוהבו רק דברים קשים אינו יכול לסבול משיכהו או נוזף בו או מקלל שיניח אותו מלהוכיחו. אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו ואם יתכוין להכעיסו יעשה רע וגם ינקום עד שיבא לידי רע יותר אין להוכיחו.

על כן, מצד חובת אפרושי מאיסורא, יש לשקול בפלס את הרווח וההפסד מכל סוג של חקיקה דתית.

איסור לפני עוור

בניגוד לחובת אפרושי מאיסורא, איסור לפני עוור לא עוסק בחובה למנוע מאדם אחר לעבור עבירה, אלא באיסור לסייע לו. כאן הבעיות בדרך כלל אינן קשורות לתחום של חקיקה דתית, אלא להצבעה על העברת תקציבים לטובת פעילויות הכרוכות באיסורים, והפעלת מוסדות ציבוריים תוך כדי איסורים, כמו בריכה ציבורית בשבת וכדומה.

בשלב זה, אין בידי משנה סדורה בעניין. אציין לדבריו של הרב אשר וייס (מנחת אשר ב סימן ל):

במה שנשאלתי, אם מותר למפקד בצבא לשחרר חייל לשבת, כשהוא יודע, שהחייל מתכוון לחלל שבת בביתו… מאידך גיסא, אם נאסר עליו לתת שחרור לכל מחלל שבת, לא יוכלו שומרי המצוות לשרת כמפקדים בצבא כלל, שהרי זה דבר שאי אפשר, שלא לשחרר חיילי לצורך חופשה.
ולענ"ד פשוט להקל בזה מכמה טעמים:..
ויסוד זה מוכרח הוא, דאם לא כן, לא מצינו ידינו ורגלינו בחיינו הצבוריים בארץ ישראל, כאשר אנשי שלומנו מכהנים כראשי ערים…ולצד המעשים הטובים בהשגת תקציבים לצרכי מוסדות התורה והחסד, בהכרח מוטל עליהם גם לאשר תקציבים להרבה פעולו שיש בהם חילול שבת ושאר עבירות שבתורה, ואנה אנו באים בעבירה זו דלפני עיוור?
ועל כרחך צריך לומר, דכיוון דלפי חוק המדינה נציגים אלה אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם כאדם העושה בתוך שלו, אלא מוטל עליהם לדאוג ולשרת את כל חלקי הציבור לפי צרכיהם, נמצא שהציבור החילוני, מחללי השבת, שלהם הם נוטלים, ואין בידינו למנוע מהם תקציבים אלה, ואין מעשינו אלא בגדר מתן אפשרות בלבד ליטול את שלהם, וכל כה"ג אין בזה לאו דלפני עוור.

כיוצא בדברים אלו כתב גם הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ד, עניינים כלליים סימן ס). מדברי הרב וייס ניכר עד כמה הבעיה חמורה, וזוקקת פתרון. סברתו, שיש בה חידוש היא דוחק שנחוץ ליכולת להתנהל בכלל כחלק מהמערכת הציבורית.

היבטים ציבוריים

כפי שנאמר לעיל, לפעמים ניתן 'להרוויח' יותר בתחום שמירת המצוות, על ידי משא ומתן וויתורים בנקודות מסויימות. לדוגמא, יתכן שעל ידי הסכמה לכך שבתי עסק מסוג מסויים יהיו פתוחים בשבת, יהיה אפשר להסכים שבתי עסק מסוג אחר יהיו סגורים בשבת. כך שבמובן הצר של סוגיית 'אפרושי מאיסורא', יש לבדוק אם 'סחר-מכר' שכזה יועיל לשיפור שמירת השבת בעם ישראל, או חלילה, להפך.

אולם, לדיון הזה יש מרכיבים הלכתיים נוספים. האם בכלל ניתן לנהל 'סחר-מכר' שכזה סביב דיני התורה? לשאלה זו יש יסודות עתיקי יומין, ונסקור בקצרה את עיקריהם[1].

הגמרא במסכת סוטה (מח:) דנה בשאלה איזו בעיה הלכתית חמורה יותר – כשגברים שרים את הקול הראשון והנשים עונות להם, או כשהנשים שרות קול ראשון, והגברים עונים להם. שואלת הגמרא, מאחר ושניהם אסורים, מה זה משנה, ועונה: "לביטולי הא מקמי הא".

רש"י במקום מסביר:

לבטולי האי מקמי האי  אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאשר בנעורת.

בפשטות, כונתו של רש"י, שעדיף להתנגד לאיסור החמור יותר ולא לקל יותר. אין בדברי רש"י אמירה, שיאמרו לציבור שהאיסור הקל יותר מותר. אבל פוסקים מאוחרים יותר משתמשים בדברי הגמרא כנימוק לכך שיתירו איסור קל כדי למנוע את הציבור מלעבור על איסור חמור (ראו למשל משיב דבר ב, מג; אגרות משה יו"ד א, נג ועוד).

המקור השני, שהוא אגדי יותר, מופיע במסכת סנהדרין (ז.). שם נאמר, שאהרן הכהן הסכים לעזור לבני ישראל לעשות את העגל, כדי שלא יהרגו אותו. ונימוקו, שאם בני ישראל יהרגו גם אותו, זה חטא שלא יוכלו לעשות תשובה עליו, בניגוד לחטא העגל שיעשו תשובה.

המקור השלישי בחז"ל, הוא הנימוק המופיע בברייתא במסכת קידושין (כב.) להיתר אשת יפת תואר:

תנו רבנן: וראית בשביה – בשעת שביה… יפת תואר – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.

גם כאן הפוסקים דנים בשאלה של המשמעות המעשית של מקור זה. האם יש להתיר לאדם לעבור על איסור קל, כדי שלא יעבור על איסור חמור.

אולם, הדיון הזה נוגע בהיתרים ליחידים. בהקשר של היתר לציבור, נוספת מורכבות רבה. המקור המפורסם ביותר בהקשר זה הוא דבריו של רבי יצחק עראמה (עקידת יצחק שער כ), שכתב שאסור לבית דין למחות ולהתעלם מחטא של הציבור, אפילו כשהמטרה היא להציל את הציבור מחטא גרוע יותר. הדיון שם נסוב סביב פתיחת בית בושת מאורגן מטעם הקהילה, כדי למנוע מאנשים לחטוא עם נשים נכריות, מה שמעודד התבוללות, או איסורי אשת איש.  בעל העקידה מתנגד בחריפות:

ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם והסברתי להם: שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד – חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה אם היו ב"ד שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם ביד ישראל. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל. כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון… ולכן הוא טוב ומטוב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחד מהתורה בהסכמת הרבים כמו שאמר בזה, שעשתה בו פרשה בפני עצמו: "לא תהיה קדשה" .

לדעת בעל העקידה, לא זו בלבד שאסור שבית דין יתירו איסור קל כדי למנוע איסור חמור, אלא אסור להם גם להעלים את עיניהם מכך שהקהילה ממסדת איסור קל. בניגוד לדעתו, הריב"ש (סימן תכה) כתב שבית דין רשאים להעלים עיניהם מהתנהלות ציבורית כשאין בידם לגרום לכך שהקהילה תימנע ממנה בפועל, מה שמתאים לדברי הגמרא בסוטה שציינו לעיל.

 

בדור הקודם התקיים דיון בשאלה אם הרבנות הראשית יכולה לתת הכשר למסעדות שמוכרות גם בשר וגם חלב, כאשר האוכל כשר, אבל אין מניעה לכך שאדם יאכל בשר, ואחרי כן יאכל חלב. הרב עובדיה (יביע אומר ח, יו"ד סימן יב) התיר (בניגוד לדעתו של הציץ אליעזר, שאסר), וחלק מנימוקיו הם, שבדור שלנו, כשאין אפשרות של ממש להוכיח את הציבור, מותר להעלים עין. יש לציין, שדברי הרב עובדיה אמורים במצב שבו הרבנות נותנת הכשר, והאוכל כשר, אלא רק ישנה תקלה, עבור מי שיקנה בפועל חלב אחרי בשר. אין כאן הוראת היתר לאיסורים של ממש.

 

עוד יש לציין, שהפוסקים דנים בעיקר במצב שבו בית דין נדרש להורות היתר בדבר איסור. אבל כשמדובר בחוקים הנחקקים בכנסת, ברור שאין קשר בין מה שנחקק שם, ובין מה שההלכה אומרת. בעניין זה, יפים דבריו של הרב יעקב אריאל (הערות לספר ’רעך כמוך‘):

נראה לענ"ד שיש ללמוד רעיון דומה מהר"ן (דרוש יא), שלמלך יש סמכות שונה משל שופט. השופט חייב לשפוט רק על פי חוקי התורה, ואינו רשאי לסטות מהם. אך למלך ניתנה סמכות לדון בהוראת שעה גם שלא כדין. כנראה שהתורה הפרידה בכוונה בין הסמכות התורנית לזו השלטונית, כדי שלא יחשבו בטעות שניתן לשנות משהו בתורה.
למלך לא מייחסים סמכות תורנית רגילה, לכן עליו הוטלה המשימה. רק בהעדר מלך אין ברירה אלא שהשופט עצמו ידון גם בהוראת שעה. שליחי הציבור המשרתים במערכת השלטונית נאלצים לפעמים ללכלך ידיהם בשפיר ובשליה כדי להציל את הניתן להציל… ולכן לא ראוי שתלמידי חכמים חשובים, שהציבור רואה בהם את נושאי התורה, יעשו זאת בעצמם. אך הם יכולים (ואולי אף חייבים, במקרים מסויימים) להנחות את נבחרי הציבור, ולהציב בפניהם את גבולות הפשרה. אולם, בתנאי שהדבר לא יתפרש כאילו אישי תורה מתפשרים…

 

בפועל, אני נוטה להסכים לדבריו של הרב מדן (אמנת גביזון מדן), הן בניתוח המציאות שלו, והן במסקנות המעשיות:

התחושה של התגברות הניכור של החברה החילונית כלפי כל מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו. הניכור קים בחברה החילונית המובהקת… אחריותנו לתוצאותיה של תופעה זו אינה מצטמצת לנזק שהיא גורמת לציונות הדתית. הניכור הנזכר מחלחל אל תוך הציבור המסורתי, אל הציבור החילוני אוהד המסורת, ובעיקר אל העולים החדשים. כל אלו, וכן התרחקותו של הציבור החילוני המובהר מכל מה שקשור לערכי תורה ויהדות בעקבות ניכור זה, אמורים להדיר שינה מעיני כל מי שכבוד התורה ומצוותיה יקר לו…
נראה לי, שהשסע בתוך החברה הישראלית, מחמת החיכוך והמריבה המתמדת סביב הנושאים הדתיים, הולך ומתקרב לנקודת פילוג, שאולי אין ממנה דרך חזרה…
משמעותם של דברינו היא, שהמאבק על צביונם הדתי של חוקי הרישום בתחום הלאו ובתחום האישות…. אינה קשורה דווקא לשאלת מחוייבותם של מוסדות השלטון למדינה, אלא לשאלה הכללית, של דמות הפרהסיה הציבורית שלנו, תעודת הזזיהוי שלנו, ההכרה הציבורית במערכת החוקים היהודית של ישראל סבא וכד'.
במצב זה ובהגדרה כזאת, מצטמצמת מאוד חשיבותו של החוק הכתוב, ועולה מאוד חשיבותו של המצב בפועל.

[1] דיון וסקירת מקורות נרחבת בסוגיה זו מצוי גם בדברים של הרב רן חלילי "מסחר במצוות" כאן.