התורה מצווה אותנו על אהבת ה': "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-הֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
מדוע אנו מצווים על אהבת ה'? בספר החינוך (מצווה תיח) כתב:
שורש מצוה זו ידוע, שלא יקיים האדם מצוות השם ברוך הוא יפה רק באהבתו אותו.
כלומר, מצוות אהבת ה' היא כלי לקיום המצוות. כך מצטט גם רש"י על התורה מן הספרי:
ואהבת – עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו.
שני המקורות האלו מציגים את תכליתו של האדם כעבד המקיים מצוות בוראו. אלא שקיום המצוות הוא מטלה קשה עד מאוד. מה ימנע מאדם להתייאש ולהחליט להפסיק לקיים את המצוות? האהבה. העושה מאהבה, אינו מתייאש למרות הקושי בקיום המצווה.
לכאורה, דברי הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (פרק י הלכה ב), הולכים בכיוון דומה לספר החינוך. כך כותב הרמב"ם:
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.
ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה… ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
גם אצל הרמב"ם נראה, שמצוות אהבת ה' קשורה בקיום המצוות. אדם צריך לקיים את המצוות 'מפני שהוא אמת', ולא כדי להשיג תועלת עצמית. לא כל אדם מצליח להגיע לקיום מצוות במעלה עליונה זו, והדרך להגעה למידה זו היא דרך אהבת ה' הראויה, שאותה מסביר הרמב"ם מיד בהלכה ג.
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד…
אולם, הרמב"ם חוזר ומדגיש שאהבת ה' אינה עומדת בפני עצמה אלא היא חוזרת אל קיום המצוות. ועל כך כתב בהלכה ד:
אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה.
על כן, היה מקום להבין בדברי הרמב"ם שמצוות אהבת ה' היא רק כלי לקיום המצוות. אלא שבניגוד לספר החינוך שמדבר על הטורח שבקיום המצוות, מצוות אהבת ה' נועדה לכך שהאדם יקיים את המצוות בצורה נעלה יותר – כעובד מאהבה ולא כעובד מיראה.
עד כה, הצגנו את הרמב"ם וספר המצוות כעומדים בגישה בסיסית אחת: המצוות הן עיקר החובה המוטלת על האדם. האהבה היא כלי לקיום המצוות האלו – בהקפדה עליהן למרות הטורח, או בקיומן בצורה הנעלה יותר. אולם, אצל מפרשים אחרים אנו רואים במצוות אהבת ה' יעד בפני עצמו. כך למשל כותב בעל חובות הלבבות (שער אהבת ה' פרק א):
אבל מה ענין האהבה בא-הים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון. והוא שהנפש עצם פשוט רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות…וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה, תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה, ומתאוה אליו וכוספת לו, וזאת תכלית האהבה הזכה.
האהבה אינה קשורה בכלל לקיום המצוות. היא פשוט הרצון של נפשו הרוחנית של האדם להידבק בדומה לה – בקב"ה.
דרך זו עולה אולי גם מפשוטם של מקראות בשתי פרשיות הראשונות של שמע. פרשה ראשונה עוסקת באהבת ה'. הפרשה השניה עוסקת בקבלת עול מצוות. מצוות אהבת ה' כפי שהיא נזכרת בפרשה ראשונה מנותקת מקיום המצוות. אין בה אמירה על קיום המצוות, אלא רק על עצם האהבה לקב"ה. רק הפרשה השניה מזכירה את קיום המצוות. אם כן, האהבה היא עניין בפני עצמו – עצם הרצון לקשר עם הקב"ה.
ההבדל בין שתי האפשרויות האלו נעוץ בהבנת הציפייה של הקב"ה מאיתנו. על פי דרכו של ספר החינוך, הקב"ה רוצה שנקיים את מצוותיו. אולי אין לו עניין מיוחד באהבתנו אותו, מלבד מה שהיא מביאה לקיום המצוות. לעומת זאת, לפי דרכו של בעל חובות הלבבות ניתן לומר שהקשר שלנו עם הקב"ה הוא עניין בפני עצמו.