האם מזון לבעלי חיים בפסח צריך הכשר[1]?

חלק מהמזון של בעלי חיים הוא בעצם מזון ראוי למאכל אדם לגמרי, אלא שהוא מעורב בדברים אחרים. למיטב ידיעתי, כך למשל בתערובות מזון של תרנגולות ופרות. תערובות אלו בוודאי צריכות הכשר לפסח.

אנו דנים בעיקר במזון שאינו ראוי למאכל אדם. בכלל זה, אוכל של כלבים וחתולים, ואוכל לדגים. מטבע הדברים, מדובר במאכלים הראויים למאכל כלב, למרות שאינם ראויים למאכל אדם.

חמץ שפסול מאכילת אדם וראוי למאכל כלב

חמץ שראוי למאכל אדם אסור בפסח בשהיה וגם בהנאה. אסור לאדם להאכיל את בעלי החיים שלו בחמץ בפסח, משום שזה נחשב שהוא נהנה מהחמץ, ואפילו להאכיל בעלי חיים שהם הפקר אסור, וזה נחשב שנהנה מהחמץ (שו"ע או"ח תמח, ו ומשנ"ב שם סקכ"ח). אסור כמובן להשהות חמץ כזה ששייך לאדם בפסח, משום בל יראה ובל ימצא.

השאלה היא, מה דינו של חמץ שאינו ראוי למאכל.

אם החמץ נפסל מאכילת כלב (קודם זמן האיסור) אין  בו איסור בל יראה ובל ימצא כלל, כפי שפסק השולחן ערוך (תמב, ט):

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש ( קודם זמנו) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט,  מותר לקיימו בפסח.

ובמשנה ברורה שם (סקמ"ג) כתב, שהוא מותר גם בהנאה. ואמנם, לאכול את החמץ הזה יהיה אסור, משום שזה 'אחשביה', אבל כאמור, ליהנות ממנו, מותר. ועל כן, מותר לתת לבעלי חיים לאכול אוכל שפסול אפילו מאכילת כלב.

אלא שכמובן, אם האוכל ראוי למאכל לבעלי חיים, ספק רב אם הוא יצא מכלל 'ראוי לאכילת כלב'.

מדוע רק ביחס לחמץ שנפסל מאכילת כלב נאמר היתר ההנאה, הרי בכל איסורים שבתורה הכלל הוא, שנבלה שאינה ראויה לגר, אינה אסורה (עבודה זרה סז:), דהיינו כשנפסלה מאכילת אדם? הר"ן (פסחים יג: מדפי הרי"ף ד"ה ת"ר) כותב, שהסיבה היא, משום שראויה לחמץ בה עיסות אחרות.

תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם

על כן, יש לדון בדינו של חמץ שהיה חמץ גמור, ונפסל מאכילת אדם קודם זמן איסורו.

הרמב"ם (חמץ ומצה פרק ד הלכה יא) כותב:

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער.

משתמע מדבריו, שאם הפת נפסלה רק מאכילת אדם, צריך לבער אותה.

אבל כאשר מדובר בתערובת, נראה שהרמב"ם מתיר אפילו אם הפת נפסלה רק מאכילת אדם, שכן כתב בהלכות שלפני כן (ח-י):

תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח. כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור הרי זה מותר לקיימו… וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ.

אם כן, פשטות לשונו של הרמב"ם, שתערובת של חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימה. ורק לגבי הפת עצמה כתב, כאמור, שצריך שתיפסל מאכילת כלב.

שני דינים אלו נפסקו גם בשולחן ערוך. בסעיף ב העתיק המחבר את דבריו של הרמב"ם לגבי פת שעיפשה. ובסעיף ד כתב:

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו.

ברור מלשונו של השו"ע, שמדובר בדבר שנפסל רק מאכילת אדם, ואפילו רק רוב בני האדם אינם אוכלים אותו. ובכל זאת, מותר לקיימו. המשנ"ב (סקכ"ב) כותב:

הרי זה אסור לאכלו – ומכל מקום, בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ב.

לכאורה, מסקנתו של המשנ"ב ברורה – תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילת אדם, אף שהיא ראויה לאכילת כלב, מותרת בהנאה. אלא שהדימוי שהוא עושה בסוף דבריו לסעיף ב, צריך קצת עיון. הרי בסעיף ב מדובר על מה שנפסל מאכילת כלב. וצריך לומר, שכוונתו של המשנ"ב היא רק שכשם שבסעיף ב מה שהותר בשהיה הותר גם בהנאה, כך גם בסעיף ד.

וכן כתב בשו"ע הרב (תמב, כב – כד):

וכל זה בחמץ שהוא עומד בעינו שאינו מעורב בדבר אחר, אבל חמץ גמור שהיה ראוי לאכילה שעירב אותו בדבר שאינו מאכל אדם כלל … מותר לקיימו בפסח, ואפילו יש בתערובת הזה חמץ הרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום כיון שאינו ראוי לאכילה הרי נפסדה צורת החמץ שבתוכו ואין עליו תורת חמץ כלל … כל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח כגון למוכרו לנכרי או שאר מיני הנאות.

וכן כתב באגרות משה (אורח חיים ג, סב):

בדבר לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה רק צער בעלמא משיחה שנתן לו הרופא שמעורב שם אלכהול של חמץ בפסח שכתר"ה הורה להיתר, יפה הורה… ומצד איסור הנאה כיון שאינו מאכל אדם מותר בהנאה.

רק בערוך השולחן (שם סעיף יט) כתב שכשם שאסור  באכילה, כך אסור גם בהנאה.

אם  כן, דעת רוב הפוסקים, שחמץ שאינו ראוי למאכל, ומעורב בדברים אחרים, מותר בהנאה.

ביחס למזון של כלבים יש עניין נוסף. בגמרא בפסחים מג. נחלקו תנאים ואמוראים בשאלה אם חמץ נוקשה, דהיינו חמץ שמראש לא היה ראוי למאכל אדם, אסור מהתורה או מדרבנן בבל יראה ובל ימצא. הרי"ף (יג. מדפי הרי"ף) פסק שבחמץ נוקשה אין איסור דאורייתא, וכן כתב גם הרא"ש (פרק ג סימן א), וכן כותב המשנ"ב (תמב, סק"ב). כאשר מדובר בחמץ נוקשה בתערובת, אין בו איסור כלל (שו"ע שם ס"א).

ביחס למזון כלבים, לא ברור שהוא היה אי פעם ראוי למאכל אדם, ולכן יתכן שהוא בגדר חמץ נוקשה בתערובת.

אם כן, למעשה, גם מזון כלבים, וגם מזון דגים, מותרים בהנאה בפסח, גם אם אין להם הכשר.

 

[1] הדברים המובאים כאן מבוססים על מאמר של הרב אביהו שוורץ בתחומין לה.