פרשת קדושים נפתחת וחותמת בציווי להיות קדושים. בתחילת הפרשה נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-היכם", ובסופה "והייתם לי קדושים".
רש"י והרמב"ן נחלקו מהי אותה קדושה האמורה בפרשה. האם פרישה מהעריות בלבד, כפי שאומר רש"י, או פרישות והתרחקות מדברים לא טובים, כפי שמסביר הרמב"ן. אבל אני חושב שמלבד הגדרת המטרה, מהי הקדושה, התורה רומזת לנו בפרשה גם על הדרך אל אותה הקדושה.
התורה חוזרת בפרשתנו פעמים רבות על הביטוי "אני ה' ". "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-היכם"; "לא תקלל חרש… ויראת מא-היך אני ה' "; "ואהבת לרעך כמוך – אני ה' "; "ובשנה החמישית תאכלו את פריו… אני ה' א-היכם". בכמה מקומות, רש"י מפרש שהביטוי "ויראת מא-היך אני ה' ", נועד להסביר לאדם שהקב"ה יודע את הסיבות האמיתיות לכך שאדם נמנע מלקיים מצווה, גם אם כלפי חוץ יש לאדם תירוצים. כך למשל ביחס לאיסור לפני עוור: "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להישמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מא-היך, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של האדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מא-היך".
מסתבר, שהמפתח לקדושה, הוא התחושה שהקב"ה רואה את כל מעשינו. ראשית כל, משום שכשאדם יודע שהקב"ה מסתכל, הוא מקפיד יותר לעשות את המצוות, כפי שכותב הרמ"א בתחילת השולחן ערוך: "כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו… מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד".
אבל מעבר לכך. אולי זוהי ממש מטרתה ותוכנה של הקדושה. להרגיש כל העת את נוכחות ה' עלינו. לחיות את חיינו בידיעה, שכל מעשינו בעלי משמעות לפני אדון הכל, להרגיש את נוכחותו איתנו בכל רגע, זה ממש חיים של קדושה.