הגמרא בברכות (נד:) אומרת:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.

הסימן הוא חיים – חבוש, ים יסורים (חולה) ומדבר.

ראשית, נדון במחלוקת ראשונים העומדת ביסוד ברכת הגומל, והיא מחלוקת בשאלה על מה מברכים בברכה זו. חלק מהשאלה, קשור ליחס בינה ובין ברכה אחרת, הנזכרת גם היא בפרק תשיעי בברכות (נד.) – ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', שגם אותה אדם מברך כאשר הוא ניצול מסכנה.

הריב"ש (סימן שלז) דן בשאלה האם הארבעה שצריכים להודות הם דוגמא בעלמא, או שרק בהם ישנו חיוב לברך הגומל. תשובתו של הריב"ש היא:

נראה שצריך לברך [=גם במצבים אחרים], שהרי הולכי מדברות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים. ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים.

העולה מדברי הריב"ש הוא, שברכת הגומל נתקנה על ההצלה מצרה. אדם שהולך במדבר מן הסתם עתיד להיתקל באריות ושודדים, ולכן, כשהוא יוצא מן המדבר, הוא ניצול מהם. וממילא, קל וחומר שאם אדם נתקל במקרה בסכנה דומה בעיר, כגון שבאו גנבים והיה בסכנה גם בעיר, יצטרך לברך.

כהמשך לדבריו, הריב"ש אומר, שברכת הגומל וברכת 'שעשה לי נס' עוסקות באותו עניין. אלא שכשאדם ניצול מן הסכנה, הוא מברך הגומל, שהיא ברכת השבח. וכשהוא יגיע לאותו מקום לאחר זמן, יברך ברכת 'שעשה לי נס', שהיא ברכת הראיה.

לעומת זאת, האבודרהם (ברכות הראיה והשבח) כותב, שרק הארבעה האמורים צריכים לברך הגומל, אם כי הוא לא ממש מסביר למה. המשנ"ב ריט סקל"א כותב:

אלא הני ארבעה – משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל מה שאין כן אינך, שאינם שכיחים כלל, אין לברך עליהם הגומל אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום.

להבנתי, הוא מסביר בדעת האבודרהם, שיש להבדיל בין ברכת שעשה לי נס ובין ברכת הגומל. ברכת שעשה לי נס נתקנה כשאדם ניצול בדרך נס מסכנה. מלבד זאת, יש ברכה אחרת, שאותה אדם מברך לאחר שהוא היה באירועים מסויימים, שכשהם מסתיימים, הוא מרגיש כמה היום – יום שלנו בטוח. הברכה היא לא על ההצלה, אלא על כך שהחיים השוטפים שלנו בטוחים. שהקב"ה גומל איתנו חסדים טובים בכך שרוב חיינו איננו במקומות מסוכנים.

כהמשך לדבריו, האבודרהם אומר שברכת הגומל וברכת שעשה לי נס אינן קשורות בכלל אחת לשניה. אם כי הוא אינו מסביר בדיוק מדוע קיים ההבדל. לפי מה שהסברנו, דברי האבודרהם ברורים: ברכת שעשה לי נס קשורה להצלה, ובמיוחד, להצלה ניסית. לעומת זאת, ברכת הגומל אינה קשורה להצלה כלל.

להלכה, השולחן ערוך (או"ח ריט, ט) חושש לדעת האבודרהם, וכותב שאין מברכים בשם ומלכות, אלא בארבעה המנויים בפירוש, ואילו המנהג האשכנזי (כפי שכותב המשנ"ב סקל"ב בשם האחרונים) הוא כדעת הריב"ש.

ברכת הגומל להולכי דרכים וחולים

גם לדעת האבודרהם, ברור שלא בדיוק הארבעה האמורים בגמרא בפירוש חייבים בברכת הגומל. הרמב"ם (הלכות ברכות י, ח) החליף את 'הולכי המדבריות' ב'הולכי דרכים'. והאבודרהם כותב שמנהג העולם לברך גם כשהולכים מעיר לעיר, כיוון שכל הדרכים בחזקת סכנה.

לעומת זאת, הטור כותב, שלא מברכים הגומל אלא כשהולכים במקומות מסוכנים ממש, כמו במדבריות. אבל בסתם דרכים, אף שמתפללים תפילת הדרך משום ש'כל הדרכים בחזקת סכנה', אין זו סכנה מספקת כדי לברך הגומל.

מחלוקת דומה מצינו גם ביחס לחולים. לדעת הטור (שם) חולה אומר ברכת הגומל רק אם היה חולה מסוכן. לדעת הראב"ד והרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש עניין הרפואה), כל חולה שהיה צריך לשכב על מיטתו, אף שאינו חולה מסוכן, צריך לברך הגומל. וכפי שמנמק הרמב"ן:

אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון.

לעומת זאת, דעת רבנו יוסף המובא ברא"ש ובטור שרק חולה מסוכן צריך לברך הגומל.

בשתי המחלוקות האלו, הראשונים כותבים שישנו הבדל בין מנהג אשכנז לספרד. למנהג ספרד, גם אם אין סכנה של ממש, וגם בדרך סתם, צריך לברך. ואילו למנהג אשכנז מברכים רק כשיש סכנה – רק בהולכי מדבריות ובחולים שיש בהם סכנה.

אף שאין בדבר הכרח גמור, מנהג אשכנז מתאים יותר לדרכו של הריב"ש, שאומר שהברכה היא על הצלה. מסתבר, שבשביל הצלה, צריכים סכנה של ממש. לעומת זאת, לדרכו של  האבודרהם, מובן יותר למה גם אם אין סכנה של ממש, כל שאדם היה בזמן של דחק, הוא יכול להעריך עד כמה הקב"ה גומל איתו חסדים בשאר הזמן.

ברכת הגומל להולכי דרכים בזמננו

לאור מחלוקות אלו, יש לדון, מה יהיה גדר 'הולכי דרכים בזמננו'? האם כל מי שנוסע נסיעה בין עירונית המחייבת תפילת הדרך יתחייב גם בברכת הגומל?

הרב עובדיה (יביע אומר א, אורח חיים יג) כותב שלמנהג ספרד, אכן כל נסיעה בין עירונית שאמורה להימשך שעה ורבע, מחייבת בברכת הגומל. ביחס למי שנוסע מדי יום נסיעות באורך שכזה, כתב בילקוט יוסף (ריט, לח), שיברך אחת לשבוע הגומל.

אמנם באור לציון (חלק ב פרק יד סעיף מב) כתב:

נראה שכיון שכל תקנת ברכת הגומל היא על סכנת חיות רעות וליסטים, כמבואר בשו"ע, א"כ כיום שיש כלי רכב רבים בכבישים בלא הפסק, אין חשש של ליסטים ולא של חיות רעות, ואי אפשר לומר שדרכים אלו בחזקת סכנה זו. ומשום סכנת תאונת דרכים אין לברך, שסכנה זו אינה בכלל תקנת חז"ל לברך ברכת הגומל, שהרי בודאי שאף הנוסע שעה וחומש בעיר וכגון בערים הגדולות בעולם אינו מברך, אעפ"י שיש בהם סכנת תאונת דרכים, ועל כרחך שהתקנה היתה רק משום ליסטים וחיות רעות, ולכן רק באופן שיש חשש ליסטים וחיות רעות, וכגון שיש מרחק גדול בין רכב לרכב, באופן שאין רכב זה רואה רכב אחר, וליסטים וחיות רעות אינם חוששים לפגוע בהם, נחשבת הדרך בחזקת סכנה, ומברך ברכת הגומל לכשמגיע בשלום.

כיום, החשש ל'לסטים וחיות רעות' אינו מצוי ברחבי הארץ. ולפי זה, ברוב כבישי הארץ אין לברך הגומל. כך כתב גם במקור חיים (לרב חיים דוד הלוי, פרק צד, ד) אלא שכתב שמי שמברך, יש לו על מה לסמוך. ולמעשה, אכן רבים מהספרדים נוהגים לברך, כפי שכותב הרב עובדיה. ומי שאינו מרגיש בנוח לברך ברכה זו על נסיעה שגרתית, יש גם לו על מה שיסמוך.

לעומת זאת, למנהג האשכנזים, פשוט שאין לברך על נסיעה רגילה בכבישים.

מי שהיה בתאונת דרכים

מה יהיה הדין במי שהיה בתאונת דרכים?

למנהג הספרדים, אין ברכה על עצם ההצלה מסכנה. ולכן אין מקום לברך על הצלה מתאונת דרכים, אלא במצבים שבהם ממילא יש חיוב לברך, דהיינו בנסיעה בין עירונית של שעה ורבע (ילקוט יוסף שם, כט).

לעומת זאת, למנהג האשכנזים, יש מקום לברך הגומל במקרה כזה. אלא שחלק מהפוסקים (למשל, הגרש"ז, הליכות שלמה כג, א) כותבים שכאשר אדם לא היה בסכנה, אלא רק הסכנה היתה 'לידו' לא יברך הגומל. הדוגמא של הגרש"ז היא מי שנורו יריות לעברו ולא פגעו.

לענ"ד הדברים לא מסתברים. בוודאי שאם אדם לא היה תחת סכנה בכלל, ורק חשב שהוא תחת סכנה, אינו מברך הגומל. אבל מי שהיה בסכנה אמיתית, אלא שהסכנה לא פגעה בו פיסית, בוודאי שצריך לברך הגומל. גם דבריו של הגרש"ז אינם חתוכים, שכן גם הוא פסק (כפי שכתוב בהליכות שלמה שם הערה 2) שאדם שרגלו נתקעה בפיר המעלית, וברגע האחרון הצילו אותו, שיברך הגומל, ואולי הוא לא היה החלטי בסברא זו בעצמו. על כל פנים, גם בפניני הלכה (ברכות טז, ח) כתב:

הקביעה אם היתה בתאונה או באירוע החבלה סכנה, תלויה בדעת אנשים סבירים, שאם לדעתם היתה בכך סכנה, יש לברך. ואם לא היתה סכנה – אין לברך, למרות שהאדם חש פחד גדול. לכן למשל, מי שעבר ליד נחש, או שלא שם לב וכמעט נדרס, כיוון שבפועל לא נכנס לסכנה – לא יברך. וכאשר המצב מסופק, כגון שעבר תאונה בינונית, תחושת האדם שהיה באירוע קובעת, שאם חש סכנה – יברך, ואם לא חש סכנה – לא יברך.

וכן נראה לי להורות.

ברכת הגומל לטסים

הדיון האחרון שנעסוק בו, הוא ברכת הגומל למי שטס במטוס.

למנהג הספרדים, שכל דרך שנמשכת יותר משיעור פרסה, מברכים, הרי שגם על טיסה במשך זמן זה יש לברך. שהרי, בגמרא כתוב שהולכי מדבריות צריכים להודות. וכשם שהרמב"ם כתב שכל הולכי דרכים בכלל זה, כך יש לומר שגם כל מי שטס במטוס בכלל זה. והסברא, שהלא בזמן הטיסה אדם תלוי באופן רצוף בטכנולוגיה, ואם משהו מתקלקל הוא מסתכן, יש מקום רב לומר שגם טיסה היא זמן 'סכנה' שמחייב ברכה (יביע אומר ב, אורח חיים סימן יד; אגרות משה אורח חיים ב, נט ועוד).

אבל למנהג האשכנזים, יש מקום לספק רב. על פי הנתונים הסטטיסטיים, טיסה במטוס בימינו אינה מסוכנת יותר מנסיעה ברכב. אם על נסיעה ברכב אין מברכים, מדוע לברך על טיסה?

יש לציין, שהתשובות של הפוסקים שעסקו בכך (האגרות משה שם למשל) נכתבו לפני עשרות שנים, כשהטיסה היתה בטוחה הרבה פחות. ולכן יש מקום רב לומר שאין חובה לברך הגומל על טיסה שגרתית.

עם זאת, כיוון שבעבר הטיסה היתה מסוכנת, גם היום, ישנם רבים המרגישים שהטיסה נחשבת דבר מסוכן. אף שלענ"ד סברא זו חלשה, היות שהמנהג הרווח הוא שמברכים על טיסות גם למנהג האשכנזים, לא מלאני לבי לפסוק שאין לברך על טיסה.

על כן, מי שרוצה לברך הגומל לאחר שהוא טס, יש לו על מי לסמוך. אבל מי שלא חווה את הטיסה כמסוכנת, ואינו חש צורך לברך הגומל בסוף הטיסה, נכון יותר שלא לברך.