שאלה:

קיבלנו כל מיני בגדים, עטים וכו', שיש עליהם סימן מסחרי הכולל צורת צלב. למשל, דברים המכילים את הדגל של שוויץ. האם מותר להשתמש בהם ו/או להחזיקם בבית?

תשובה:

מן הדין אין לאסור. אם הסמל נמצא במקום בולט ומשמעותי, יש עניין מסויים להחמיר ולא להחזיק חפץ שכזה בבית, בפרט אם אפשר למצוא אחר דומה בלי סמל זה, בקלות, אבל אין חיוב בכך.

נימוקים:

המשנה בעבודה זרה (מ:) אומרת:

כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור.

ובגמרא (שם מא.) מחלקים אם מצא בכפרים או בכרכים. וביאר הרמב"ם (עבודה זרה ז, ו):

צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרין בהנאה וצורות שעשאום לעבודת כוכבים אסורין, כיצד כל הצורות הנמצאים בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן שלעבודת כוכבים הן עשויין, והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת חזקתו שהוא לעבודת כוכבים ואסור בהנאה, ואם לאו הרי הוא בחזקת לנוי ומותר.

וכן פסק השו"ע (יו"ד קמא, א).

כלומר, אם הצורה היא צורה הנעבדת, היא אסורה. אולם, אם היא צורה העשויה לנוי בלבד, היא אינה אסורה.

בהמשך (מב:) הפרק מופיעה עוד משנה:

המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין.

ופסקו הפוסקים כרשב"ג. ובגמרא (שם מג:):

תניא כוותיה דשמואל: מכובדין – שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין – שעל היורות ועל הקומקמסין ועל מחמי חמים, ושעל הסדינין ועל המטפחות.

כלומר, נזמים וטבעות נחשבים כלים חשובים, שצורת חמה או לבנה שעליהם אסורה, ואילו על סדינים ומטפחות, אלו כלים מבוזים, והצורה שעליהם אינה אוסרת. מה לגבי צורות הנמצאות על בגדים? בטור (יו"ד קמא) כתב:

ויש אומרים, שעל בגדי משי ורקמה חשובין מבוזין כיון שהם ללבישה. ומפרש שיראים פירוש אצעדה. והרשב"ם חשב אותם עם המכובדים, וטוב להחמיר.

אלא שהטור מסיים:

וכל זה בסתם אבל בידוע שאינן נעבדים אפילו שעל המכובדים נמי.

מה הכוונה ב'נעבדים'?

בירושלמי על המשנה על המוצא צלמים כתב:

מה נן קיימין אם דבר בריא שנעבדין אפילו מבוזין אסור אם דבר בריא שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותר אלא כי נן קיימין בסתם.

כלומר, המשנה מדברת בסתמא, אבל אם ברי לנו שנעבדים, בכל מקרה אסורים, ואם ברי לנו שנעשו לנוי, בכל מקרה אינם אסורים.

וכתב הר"ן (עבודה זרה יח: בדיבור הראשון):

ומהא שמעינן, שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אין בה חלוק בין מכובדין למבוזין. דמתניתין בסתם, כלומר שרוב העובדי כוכבים היו רגילין לעבדן. אבל יש מקומות שאין אנו יודעין אם נעבדין שם או לאו ומשום הכי על המכובדין אסורין על המבוזין מותרין שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו זהו דעת הרשב"א ז"ל ולפיכך כתב הרב ז"ל שכל הכלים שיש בהן צורת עבודת כוכבים אסורין בין כלים מכובדים בין כלים מבוזים. 
ולי אפשר דהאי ירושלמי הכי קאמר: אם דבר ברי שנעבדין כלומר שאותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורין ואפילו מבוזין שלא תאמר כיון שהן מבוזין אין עבודתן עבודה דודאי אסורין ואם דבר ברי הוא שלא נעבדו אותן הכלים אפילו מכובדין מותרין אלא כי הוו קיימים בסתם כלומר שאין אנו יודעין אם נעבדו כלים הללו אם לאו ומשום הכי מכובדין אסורין דכיון שהצורה נעבדת בודאי חיישינן שאף בכלי זה נעבדה כיון שהוא מכובד ואם על המבוזין מותרין שאף על פי שבודאי צורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה:

הרשב"א והר"ן נחלקו בשאלה מה כוונת הגמרא צורות העשויות לעבודה זרה או צורות העשויות לנוי. לדעת הרשב"א, אם באופן כללי עובדים לצורה זו, כגון צורת צלב בימינו, אף שאין עובדים לצורה שעל גבי הכלי בעצמו, הרי היא אסורה. האבחנה בין כלים מבוזים לכלים מכובדים נועדה רק עבור צורות שאין אנו יודעים אם בכלל עובדים אותן. וכן כתב במרדכי בשם הראבי"ה.

לעומת זאת, לדעת הר"ן, צריך שיעבדו את הצורה שעל גבי הכלי בעצמו.

המחבר (סעיף ג) מביא את דברי הר"ן בסתם, ואת דברי הרשב"א ב'יש אומרים', והרמ"א מציין, שהמנהג להקל, כדעת הר"ן.

בהמשך דבריו, הר"ן מצטט מהרשב"א, שאכן מיישם את דבריו ביחס לצלבים:

… במקום שידוע שעובדין לצורה אחת המוצא כלים ועליהן אותה צורה אסורין ולפיכך כתב רשב"א ז"ל דבזמן הזה שחוקקין חקק בכלים ומציירין בהם עבודת כוכבים אף המוצא כלים שיש בהן דמות עבודת כוכבים אסורין ועוד שכן דרכן בברבר"י לציירן בסייף ובכלי מלחמתם ומגפפין ומנשקים בשעת מלחמה עכ"ל וצריך לי עיון. שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו, אלא לזכר בעלמא עושין אותם.

הר"ן מתחבט אם הצלבים העשויים על גבי כלי הסייף הם ממש צלמי עבודה זרה, או שרק 'לזכר בעלמא עושים אותם'. ואכן, הבית יוסף מביא דברי רבנו ירוחם, שכותב שמסתבר שהיום הגויים אינם עובדים לצורת הצלב, אלא היא רק לנוי. וכן כתב גם בדרכי משה (אות ב), וכן פסק ברמ"א (סעיף א).

צלב התלוי על שרשרת

האמור כאן הוא ביחס לצורה הנמצאת על גבי בגד אחר. דיון נוסף בפוסקים מוקדש לצלב התלוי על שרשרת אצל כמרים וכדומה. הש"ך (סק"ו) כותב, שהמקרה שבו נחלקו הר"ן והרשב"א הוא כאשר מדובר בכלי שיש עליו גם צורת עבודה זרה. ואז יש חילוק בין מכובד למבוזה. אבל כאשר מדובר בצלם עצמו שתלוי על שרשרת וכו', בכל מקרה זה אסור. ולא רצה לסמוך על סברת רבנו ירוחם. ועל פי זה כתב בשו"ת הר צבי (אורח חיים א, פה) שאין לאפשר לכמרים להיכנס לבית הכנסת עם צורת צלב התלויה בצווארם.

אמנם, בתרומת הדשן (סימן קצז) כתב עוד לסמוך על דברי רבנו ירוחם, ודברים דומים שכתב המרדכי בשם הראבי"ה, לעניין שאין לאסור את הצלבים האלו בתורת עבודה זרה. ועם זאת, סיים, שיש להימנע מלהשתחוות כלפי צלבים אלו, מאחר וזה כמשתחווה לעבודה זרה.

וביחווה דעת (ג, סה) כתב, שאפילו אם יש להחמיר בצלבים התלויים, זה דווקא כאשר מדובר בצלבים של כמרים וכדומה. אבל מי שקיבל מדליית זהב בצורת צלב, רשאי להשאיר אותה אצלו, כי ברור שאין עובדים לצלב הזה. וציין שכמה רבנים קיבלו מדליות כאלו מהמלכות במדינתם, והיו הולכים איתה, וסיים:

וידוע ומפורסם מעשה רב בזה, שהגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ"ל, קיבל מדליית זהב בצורת צלב, והיה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון ואף הצטלם עם המדלייה הזאת. ואין ספק שהסתמך על דברי הפוסקים הנ"ל. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

כיו"ב כתב גם באגרות משה (יו"ד א סימן סט) לגבי מסחר בבולים עם סימן צלב עליהם, שברור שאין עובדים את הבולים האלו, ועל כן אין בזה איסור כלל.

וגם בשו"ת תשובות והנהגות לגר"מ שטרנבוך (חלק ב סימן תיא) כתב שאין לאסור את זה מן הדין, אלא שסייג את הדברים:

אמנם מאוס הדבר וודאי ראוי לכתחילה להשתדל לקנות בלי שתי וערב…
לפיכך דעתי שלא להחמיר בזה"ז בצורת שתי וערב לנוי, והיינו אם כבר קנה, מיהו אם ניכר ומוכח שיש הרבה מהם הוי מאוס ואין לקנותו. ועיין במדרש רבה שהעגלות ששלח פרעה היה חקוק עליהם ע"ז, ויעקב לא רצה להשתמש בהם ורק כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף נאמר "ותחי רוח יעקב אביהם". ואף שבזמננו לא מתכוונים לכך, מ"מ כיון שניכר גם היום אות לנצרות דהוה ע"ז, אף שלא מתכוין לכך, ראוי להתרחק ולא לקנות מלבושים כאלו.

ובתשובה אחרת (חלק ה סימן רסב) כתב:

אמנם, רוב בית ישראל לא נהגו להזהר במקרה שיצא צורה זו באופן אקראי, כיון שאין כל כוונה לצורת ע"ז שבזה. ונהגו להקל בזה"ז במדינתינו שהגוים אינם אדוקים בע"ז, אבל במקום קדוש (=היינו בחלונות בית הכנסת. י.ש.) אין להקל, וכל המחמיר ע"ע יותר קדוש ייאמר לו.