כשאדם מחליט להקריב קרבן, מרצונו הטוב, הוא יכול לנדור קרבן, או להתנדב קרבן. את ההבדל ההלכתי בין נדר לנדבה מתארת המשנה (קנים א, ב): " איזה הוא נדר? האומר 'הרי עלי עולה'. ואיזה הוא נדבה? האומר 'הרי זו עולה' ". ההבדל הוא לא רק בניסוח, אלא גם בדין. מי שמתנדב בהמה, התנדב להביא את הבהמה המסויימת. אם היא מתה, הוא אינו צריך להביא בהמה אחרת. אבל מי שנדר להביא בהמה, אם הבהמה שבחר מתה, הוא צריך להביא אחרת.
הרמב"ן (ויקרא כב, יח) מציין, שאדם שרוצה להביא קרבן, טוב לו יותר שיתנדב. למה לו להיות אחראי אם הבהמה תמות? ולכן הוא אומר, שמי שנדר מאפיין אנשים שנמצאים בצרה. הם אומרים, שבמידה וינצלו מהצרה, הם יקריבו את הקרבן. ההתחייבות שלהם היא על גופם.
על פניו, נראה שהנדר הוא 'מסחר' עם הקב"ה – אם אתה תציל אותי, אני אקריב קרבן. אולם, הרמב"ן מוסיף נקודה נוספת. בדרך כלל, נדבה שימשה לבדק הבית. להביא כסף ל'אוצר' של בית המקדש. מי שרוצה להביא קרבן, נודר. בלשונו של הרמב"ן: " בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית… והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח… 'אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי' … אם יצליחני א-הים אבא לפניו בעולה'. מלשון הרמב"ן עולה שמטרת הנדר אינה סתם כדי להביא קרבן לבית המקדש. מטרת הנדר היא להיראות לפני ה' במקדש, בקרבן. אדם שנודר נדר, חש ריחוק מהקב"ה. ריחוק שבא לידי ביטוי בצרה שלו. הוא מתחייב, שאם הקב"ה יציל אותו, הוא יתגבר על הריחוק, הוא יבוא להיראות לפני הקב"ה בקרבן (ואולי גם מסיבה זו, החיוב של הנדר הוא על האדם, ולא רק על הבהמה).
כשיש לנו צרה, אנו לא באים לעשות 'ביזנס' עם הקב"ה. אנו רואים בצרה ביטוי למרחק בינינו ובין הקב"ה, ורואים בקרבן הזדמנות להתקרב. לא לתת לקב"ה מתנה, אלא את עצמנו.