פרשת בהר עוסקת, במובנים רבים, באופן שבו החברה צריכה לדאוג לפרטים המרכיבים אותה. השמיטה והיובל יוצרות מנגנונים לעזרה לעניים ולכך שלכל אדם יהיה הון בסיסי, הנחלה שלו. בהמשך, מצוות גאולת הקרקעות וגאולת העבדים, האיסור להלוות ברבית ויחד איתם, גם מצוות צדקה.
במצוות צדקה ישנן שתי קומות. קומה אחת, היא חובת היחיד בצדקה. קומה שניה היא חובת הציבור. כפי שכותב הרמב"ם (מתנות עניים פרק ט) "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים…". והרמב"ם מדגיש, חובת הציבור בצדקה מתקיימת בפועל בכל חברה יהודית: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה". ללמדנו, שערכי הערבות והנתינה שהם הבסיס של מצוות צדקה, צריכים לבוא לידי ביטוי גם בחברה, ולא להישאר רק בתחום של הפרט (להרחבה ביחס בין חובת הצדקה של היחיד וזו של הציבור, ראו מה שכתבנו כאן).
ועם זאת, חשוב לשים לב להבדלים בין מה שמקובל היום כצדק חברתי, ובין מה שהתורה מצפה בהקשר של תיקון החברה. בתורה ובחז"ל אין כמעט דינים המגבילים את היכולת של היחיד לנהל משא ומתן. אין מושג של שכר מינימום, או שכר מכבד. אף שההלכה היא שכופים על הצדקה, וצדקה היא לא רק משהו התנדבותי, הרי מערכת הצדקה הציבורית היא מערכת של צדקה, ולא של חוקים סוציאלים, כדי להצביע על כך שהיא מגיעה ממקום של חסד, גם אם כזה שכופים עליו, ולא ממקום של דין וצדק.
השפה, שמכוחה החברה דורשת מהפרטים לעזור לאחרים, היא לא שפת הזכויות. לא הזכות להתפרנס בכבוד, ולא אמירות על 'שכר הוגן' הן שמניעות את הצדקה החברתית, אלא הדרישה לחמלה, ולראות את צרת האחר.