פרשת בחוקותי נפתחת במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". רש"י במקום מתייחס לכפילות שבין החוקות והמצוות: "אם בחוקותי תלכו – יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו', הרי קיום המצוות אמור. הא מה אני מקיים 'אם בחוקותי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה".
אבל יתכן שאפשר ללכת בדרך קצת שונה. בפסוק דומה (דברים כח, ט) נאמר: "כי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-הֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו". גם כאן יש כפילות 'מצוות' – 'דרכים', וכאן מפרשים חז"ל: "בדרכיו – בדרכי שמים. מה הוא רחום. מה הוא חנון…". ואולי כך יש לפרש גם את האמור בפרשתנו. מלבד קיום המצוות ה'רשמיות', יש זמנים רבים בחיינו, שבהם אנחנו עסוקים בפעילות השוטפת. הולכים לעבודה, נמצאים עם הילדים. בזמנים אלו, אנחנו לא מקיימים 'מצוות', אבל אנחנו עדיין נדרשים ללכת בדרכי ה', ובעיקר, לנהוג בחסד באחרים.
הרבה ממצוות התורה מסיטות אותנו מההתנהגות ה'נורמלית'. המצוות הן 'אשר קדשנו במצוותיו'. הן ציווים שנועדו לקדש אותנו, והתנועה של קיום המצוות היא תנועה שתובעת מאיתנו להשתנות, להשתפר ולהתעלות, בעולם הרוחני שלנו.
לעומת זאת, עולם החסד הוא תנועה שמטרתה לעשות טוב לאחר. יש בה משהו שמתייחס לקושי של אנשים אחרים ברחמים. לא תובע מהם, אלא אדרבה, מקל עליהם ומסייע להם.
שתי התנועות האלו קצת מנוגדות. אבל מי שרוצה לזכות בברכותיו של הקב"ה, צריך למצוא את שביל הזהב בין שתיהן. כיצד חיים בעולם בנעימות ובטוב, בלי לוותר על התביעה להתקדם ולהשתפר.