המשנה בסוטה (מח.) אומרת:

משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין.

למרות שחורבן הסנהדרין קשור במידת מה לחורבן המקדש, אפשר שהאיסור לשיר בבתי משתאות אינו קשור דווקא לחורבן. וכך מובא בירושלמי על המשנה הזו:

אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר.

מקור נוסף העוסק באיסור לשיר הוא גמרא במסכת גיטין (ז.):

שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים". ולישלח להו מהכא: "בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו"?! אי מההוא, הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל.

מה שמוסיף מר עוקבא על המשנה בסוטה, הוא האיסור לשיר  בפה בלבד, בלא כלי נגינה. אבל גם כאן, רש"י מפרש, שמדובר על האיסור לשיר בבתי משתאות.

השירה בבתי משתאות מועדת לפורענות. המשוררים אינם פקחים לגמרי, והחשש שבהעדר 'אימת הסנהדרין', השירים יתדרדרו לדברי נבלה, גדול. אין הכרח שמדובר באיסור גורף על שירה או שמיעת מוזיקה. וכך נראית גם דעת התוספות (גיטין שם ד"ה זמרא), שמעיקר הדין, רק שירה בבתי משתאות אסורה.

בהמשך לדרך זו בביאור הסוגיה, כתב הריטב"א בשם הגאונים, שרק 'שירי חשק' אסורים, ולא כל שיר. וכך מסכם המאירי את הגישה הזו:

שכל שאין בו צד פריצות מותר ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם ואף המקראות מלמדים שלא נאמר אלא דרך פריצות והוא שאמר כעמים כלומר כמנהג העמים וכן בשיר לא ישתו יין שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש.

אמנם ברי"ף נראה קצת אחרת. זו לשון הרי"ף (ברכות כא:):

פירש גאון הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר הני מילי, כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורים להם אשעא"ר אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע מזאת ומנהג כל ישראל לאמרן בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת.

הרי"ף אינו מגדיר את השירים האסורים כ'שירי חשק', אלא כ"נגינות של אהבת אדם לחבירו, ולשבח יפה ביפיו", כשהוא מנגיד אותם ל" דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא". מסתבר, שהוא הבין, שגם שירים שאינם שירי חשק, אלא סתם התפעלות מיופי של חפץ, יהיו אסורים. מצד שני, ניכר שהרי"ף מבין שהאיסור הוא בבתי משתאות בלבד. כפי הנראה, סברתו של הרי"ף היא, שבתי משתאות הם מקומות בעייתיים מבחינה רוחנית, ולכן שם יש להקפיד יותר, שלא לשורר כל שיר שאינו בעל תוכן של "שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא".

 לכאורה, דברי הרי"ף מסתברים מאוד. הלא אם מדובר בשיר של חשק גמור, הוא אסור כל השנה, וגם קודם שבטלה סנהדרין, וכפי שפסק השולחן ערוך (או"ח שז, טז):

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים.

ברור שהגזירה הנזכרת במשנה באה להרחיב את האיסור. לכן לדעת הרי"ף, רק שירים שבמובהק יש להם תוכן חיובי, כלומר הודאות ותשבחות לקב"ה הותרו. ואילו לדעת המאירי נראה, שכל שיש בו "צד פריצות", אף שאינו שירי חשק ממש, אסור בבתי משתאות.

לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות תעניות ה, יד) מונה את איסור הנגינה והשירה, ברשימת התקנות שנתקנו לרגל החורבן, וכך הוא כותב:

וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיוצא בהן על היין.

בניגוד למאירי, הרמב"ם כותב שיש איסור גמור, והוא לא מגביל אותו לבתי משתאות. נראה שהאיסור נוהג בכל מקום.

ואף שלגבי שירה בפה, נראה מדברי הרמב"ם שהוא אסר רק 'על היין', כלומר במשתה, בתשובה (סימן רכד) כתב, שהאיסור אפילו בלי משתה.

להלכה, השולחן ערוך (אורח חיים תקס, ג) העתיק את לשון הרמב"ם, למרות שרוב הפוסקים חולקים עליו. והרמ"א מביא את דעת התוספות וסיעתו.

אף שיש מן האחרונים שהחמירו (באגרות משה אורח חיים א, קסו, כתב שיש להחמיר כדעת הרמב"ם והמחבר), הרי שהמנהג הרווח בעם ישראל הוא כדעת התוספות ושיטתם, ועיין גם ביחווה דעת (א, מה), שכתב ש"המקילים לשמוע מהרדיו או מהרשם קול שירות ותשבחות והודאות להשי"ת, כל שאינם דרך קלות ראש והוללות, יש להם על מה שיסמוכו, ואף על פי שהם מלווים בכלי נגינה, והנח להם לישראל. והמחמיר תבוא עליו ברכה".

לכן, נראה לי שמותר לשמוע מוזיקה ושירים, כל עוד שהם אינם בגדר 'שירי חשק'. ובמסיבות וכדומה, יש להחמיר שלא לשמוע אלא רק שירים בעלי תוכן חיובי.

הדין 'כשרגילים בכך'

בתוספות בגיטין סיימו:

וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי (מגילה ג, ב) דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר.

התוספות אינם מסבירים בדיוק מה טעם האיסור, מלבד המילים 'שמתענג ביותר'. בר"ן (בחידושים לגיטין שם) כתב: "ראוי להחמיר שלא להתענג בשיר ביותר אפילו שלא בבית המשתה". ומשתמע, שאין ראוי שאדם יתענג יותר מדי על מוזיקה, אולי משום שלאחר החורבן אין ראוי להתענג כל כך.

דברי התוספות נפסקו ברמ"א שם), שאסור לשמוע מוזיקה "למי שרגיל, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר". קשה לדעת מה בדיוק התרגום המעשי של דין זה לימינו.

כדי לבאר שאלה זו, יש לעיין במימרא של רב הונא המובאת בגמרא בסוטה (שם):

ביאור הדברים:

אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי – שרי, דגרדאי – אסיר.

ופירש רש"י:

ודבקרי – שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם. דגרדאי – אינו אלא לשחוק.

כלומר, בוודאי שאם השירה נחוצה לעצם העבודה, לתת קצב וכדומה, היא מותרת. אבל כשהשירה 'לשחוק', היא אסורה. מהו ה'שחוק' האסור?

הב"ח (אורח חיים תקס), ראה בסוגיה זו ראיה לשיטת הרמב"ם. והאגרות משה (שם) דחה אותה, ואמר ששם לכל הדעות אסור, כיוון שהם רגילים בכך. לדברי האגרות משה יוצא, שאם אדם רגיל לשיר (ומסתבר, שהוא הדין לשמוע מוזיקה), זה בכלל האיסור. אמנם, לענ"ד קשה לפרש כך. שאם כן, במה זה נחשב שהוא 'מתענג ביותר'? ובנוסף, למה התוספות לא הביאו ראיה לשיטתם מגמרא בבלית בסוטה, והלכו לירושלמי?

לכן מסתבר כפי שכותב ביחווה דעת (שם) בשם שו"ת הגאונים והכפתור ופרח:

היינו טעמא משום שחקר רב הונא וראה שהזמר של מושכי הספינות ורועי בקר לא היו בהן דברי גידופים ולא דברים מכוערים, ויש בהן עזרה וסעד למושכי הספינות ולרועים, אבל הזמר של בורסיים חקר וראה שהיו בו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן אסרו.

ובפשטות, כך הבין גם הרי"ף, שלא הזכיר כלל את המימרא של רב הונא בסוטה.

על כן, יש להבין את דברי התוספות  והר"ן בהקשר של "מתענג ביותר", שזהו משהו חריג. ולכן למעשה, נראה לי שמי ששומע מוזיקה, גם לעיתים תכופות, באמצעים אלקטרוניים שונים, זה לא נחשב בגדר 'מתענג בכך ביותר', במיוחד משום שבדרך כלל המוזיקה רק מלווה עשייה אחרת.

סוגי מוזיקה שונים

כפי שלמדנו, הראשונים כותבים, שכאשר המוזיקה עוסקת ב"דברי תושבחות או שיר של הודאות לא-ל וכיוצא בהן על היין" אין בכך איסור. מסתבר, שכך יש לפרש גם את דברי התוספות (גיטין שם) שכתבו: "ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", שההיתר הוא מצד שמדובר בתוכן חיובי, ולא בגלל שמדובר לצורך מצווה, וכן כתב בערוך השולחן (סעיף ז), ולא כמו שהבין האגרות משה (שם), שההיתר של התוספות הוא משום שזה צורך מצווה.

לעיל הראינו גם, שהראשונים נחלקו מה יהיה הדין בשיר שאינו שיר עגבים, אבל הוא גם לא שיר בעל תוכן חיובי במיוחד.

הארחות חיים (הלכות תשעה באב אות יד) כתב:

ושיר של עגבים אינו אסור אלא בבית השמחה והמשתה אבל העוסק במלאכתו ומשורר להקל לו במלאכתו מותר אבל מי שאינו עוסק במלאכה או שעשה מלאכה קלה אסור בשיר של עגבים אפי' שלא על היין.

מקור דברי האורחות חיים הוא בגמרא בסוטה (שם) שהזכרנו לעיל, על כך שלבקרי, מושכי הספינות, התירו לשיר. הארחות חיים הבין, שהאיסור הוא רק בשיר של עגבים, ובכל זאת, התירו לבקרי, משום שכוונתם אינה לעצם התוכן של השיר. אם כן, אם אדם רוצה לשמוע שירים בשביל הקצב, כי הוא עסוק במלאכה שדורשת קצב, יש מקום להקל אפילו בשירי עגבים. אלא שקשה מאוד להאמין שהארחות חיים דיבר על שיר של עגבים גמור. מסתבר, שהכוונה לכל שיר שאינו בעל תוכן חיובי במיוחד, וגם לא בעל תוכן שלילי. ולכן, כשמדובר בנתינת קצב, מסתבר שניתן להקל גם בשיר סתמי.

לענ"ד גם בכך ניתן להקל מעיקר הדין, מלבד במסיבות, שהרי כפי שעינינו רואות, מנהג ישראל להקל בהרבה מאוד דיני אבלות הקשורים לחורבן, כגון בקריעה על המקדש, ובהשארת אמה על אמה ועוד, ולכן, כיוון שאכן המנהג הרווח הוא לשמוע גם שירה שאינה של קודש, כך יש להורות. כמובן, שתמיד עדיף לשמוע מוזיקה בעלת תוכן חיובי.

עוד יש לציין, שמוזיקה עצובה, מעולם לא היתה בכלל האיסור. שהרי המשנה (כתובות ד, ד) מציינת בפירוש שבהלוויה היו נוהגים להשתמש ב'חלילים ומקונננת'. וכך שמעתי בפירוש שהורה הגרש"ז, שאדם רשאי לשמוע מוזיקה קלאסית אפילו בימי השבעה שלו.

אולי ניתן להגיע למסקנה רחבה יותר. המוזיקה שנאסרה היא מוזיקה שמחה. כלשון הרמב"ם: "וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן". מה לגבי שיר שאינו של שמחה, וגם לא שירי הלוויה, סתם שיר ששומעים כדי להנעים את הזמן תוך כדי העבודה. יתכן שגם הוא בכלל ההיתר. במהר"ם שיק (יו"ד שסח) העלה סברה זו, שכל שאינו שומע להדיא כדי לשמוח, מותר אף שמנגן בעצמו, אלא שעושה זאת כדי להתאמן, ולא כדי לשמח, אלא שדחה אותה. כשמדובר במוזיקה שאדם לא מנגן בעצמו אלא רק שומע, יש יותר צד להקל.

בימי הספירה ובימי בין המצרים

אין תקנת חכמים מיוחדת להחמיר בשמיעת מוזיקה בימי הספירה ובימי בין המצרים. מראש חודש אב, כשהדין הוא שממעטים בשמחה, יש לומר שמן הראוי להחמיר כדעת הרמב"ם, ולא לשמוע שום מוזיקה משמחת. אבל בשלושת השבועות וספירת העומר, אין מקור קדום להחמיר.

לכאורה, גם ממה שכתב המגן אברהם (תקנא סק"י), שנהגו לאסור בימי בין המצרים ריקודים ומחולות ניתן להסיק, שאין איסור ייחודי של שמיעת מוזיקה בימים אלו. אמנם, יש לומר, שהוא החמיר אפילו במוזיקה שהותרה כל השנה, דהיינו בשירי קודש וכדומה.

אבל באגרות משה (שם) כתב להחמיר ולא לשמוע מוזיקה בימי הספירה גם לנוהגים להקל במשך השנה, וגם ביחווה דעת (ו, לד) כתב שיש להימנע מלשמוע מוזיקה בימי בין המצרים. לעומת זאת, הגרש"ז (הליכות שלמה ספירת העומר סעיף יד) כתב ששירה המרוממת את האדם אך אינה מביאה אותו לידי ריקוד ומחול (וכן פרקי חזנות ומנגינות קלאסיות) מותרת, וכן כתב גם בפניני הלכה (זמנים ג, י), וכן אני נוהג להורות, שהאיסור בימי בין המצרים הוא רק במוזיקה קופצנית ושמחה, שהיא בגדר של 'ריקודים ומחולות'.

סיכום

מוזיקה בעלת תוכן שלילי בכל מקרה אינה ראויה. אם מדובר בשירי חשק של ממש, זה איסור גמור בלי קשר לחורבן. כשמדובר במוזיקה סתמית, מסתבר שיש להתיר, אבל במסיבות ואירועים שיש בהם חשש לקלות ראש, יש להימנע משירים כאלו, ולשמוע מוזיקה בעלת תוכן חיובי בלבד.

מוזיקה בעלת תוכן חיובי מותר לשמוע, ויש טעם להחמיר ולשמוע מוזיקה בעלת הקשר דתי בלבד.

אם מדובר בשמיעה כבדרך אגב, בכל מקרה יש להתיר, וגם מוזיקה שקטה, שאינה משמחת במיוחד, מותר, כל שאינה שירי חשק.

ההיתר הוא בכל השנה, כולל בשלושת השבועות וימי הספירה. רק מראש חודש אב, שממעטים בשמחה, ראוי להחמיר יותר ולא לשמוע כל מוזיקה, מלבד מוזיקת אבל או מוזיקה הקשורה לחורבן.