המושג 'ביטול תורה' מוכר לרבים מאיתנו מזמן הלימוד בישיבה. אולם, מה המשמעות שלו? האם כל רגע שבו אדם לא לומד, הוא מבטל מצוות עשה של לימוד תורה?
מחד, ישנם מקורות רבים שמהם נראה שאכן, אדם צריך להיות עסוק בתורה בכל רגע אפשרי. כך אומרת הגמרא ביומא (יט:):
אמר רבא: השח שיחת חולין – עובר בעשה, שנאמר ודברת בם – בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.
וכך מצינו, שהגמרא (מועד קטן ט:) דנה בשאלה אם מותר להפסיק ללמוד תורה כדי לקיים מצווה. הכלל הוא, שאם מדובר במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי שאסור להפסיק ללמוד כדי לקיים את המצווה. לכאורה, אם לצורך מצווה אסור לבטל סתם כך, לצורך חולין, קל וחומר.
אלא שבגמרא במנחות (צט:), נראה שנחלקו בזה האמוראים. הגמרא מוסבת סביב מחלוקתם של רבי יוסי וחכמים, כיצד היו מחליפים את לחם הפנים במקדש. לדעת חכמים, היו צריכים להניח את הלחם החדש ממש במקביל להורדת הלחם הישן, משום שלחם הפנים צריך להיות על השולחן 'תמיד'. לעומת זאת, לדעת רבי יוסי, 'אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם'. כלומר, רבי יוסי מבין ש'תמיד', הכוונה כל יום, ולא בכל רגע נתון.
בעקבות דעת רבי יוסי אומר רבי אמי:
אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ.
מקור נוסף שיש לו חשיבות לענייננו, הוא ברייתא במסכת קידושין (ל.):
תנו רבנן: ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד…
הר"ן בנדרים (ח.) כותב, שכדי שדברי תורה יהיו מחודדים, כלומר שאדם ידע אותם היטב, ברור שלא מספיק לימוד ביום ובלילה בלבד, ולכן הר"ן כותב, שחייבים ללמוד תורה 'יומם ולילה, כפי כוחו'.
בעקבות זאת, ישנו חוסר בהירות ברמב"ם. הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד תורה פרק א:
הלכה ח: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה… הלכה י: עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.
מהלכה ח נראה, שפסק כרבי אמי. אבל מהלכה י נראה שיש מקום לדברי הר"ן, שצריך לעסוק בלימוד כל הזמן, כדי שלא ישכח. דברי הרמב"ם הועתקו גם בשו"ע (יורה דעה רמו).
ובנוסף, בפרק ג (הלכה ו) כתב הרמב"ם:
מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער.
למעשה, ניתן להציג כמה גישות המופיעות בפוסקים. ננסה למנות אותן, לפי קבוצות.
הגישה הקיצונית ביותר, היא דרכו של הגר"א (שנות אליהו פאה א, א), שכתב:
ותלמוד תורה נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה. דכתיב: והגית בו יומם ולילה, ואם כן אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי, דפעמים בתיבה אחת פוטר… לכך נאמר והגית בו גו', לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אם אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ, שהוא גם כן מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת.
כלומר, לדעת הגר"א, כל אדם מצווה ללמוד תורה בכל רגע פנוי. מותר להפסיק רק לצורך לימוד תורה, או ב'דרך ארץ', כלומר, פרנסה. יתכן שלפעמים אדם יכול לנוח מהלימוד, אבל אדם צריך לתת דין וחשבון בכל רגע ורגע, למה הוא מתבטל מלימוד תורה.
שיטה שניה, היא שיטת כמה וכמה פוסקים, הסוברים שיש הבדל בין שני סוגי אנשים – תלמידי חכמים, ובעלי בתים. בשולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרקים ב – ג) הוא מבדיל בין תלמידי החכמים לבעלי הבתים, לפי הכשרון. מי שיש לו כשרון לדעת את כל התורה ולזכור, חייב ללמוד בכל רגע פנוי, אסור לו להתבטל, והוא צריך שרוב יומו יעבור בלימוד תורה. לעומת זאת, מי שאין לו היכולות להיות תלמיד חכם, מחוייב רק בקביעות עתים לתורה ביום ובלילה. כיוצא בדברים אלו כותב ערוך השולחן (אורח חיים קנו).
השיטה השלישית היא שיטת האור שמח (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב) ופוסקים נוספים, שאכן, מצוות תלמוד תורה מחייבת רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. מעבר לכך, לימוד תורה הוא ערך חשוב, אבל לא חיוב הלכתי. הסיבה, לא כל אחד יכול ללמוד תורה כל הזמן, ולכן, התורה לא מחייבת את מי שאינו מותאם ללימוד תורה בטבעו, ללמוד תורה כל הזמן. ממילא, יש רק חיוב לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה. מעבר לכך – זהו ערך חשוב, אבל לא חיוב. כיוצא בדברים אלו, כותב גם האגרות משה (יורה דעה ד, לו).