אני רוצה לחלק את אתגרי לימוד התורה בדורנו לשתי קבוצות: תכני הלימוד ודרכי הלימוד.
תכני הלימוד
השינויים החברתיים, הטכנולוגיים, הלאומיים והערכיים של העולם כולו, ושל עם ישראל, דורשים מאיתנו לעסוק הרבה מאוד בלימוד שיוביל אותנו למשנה סדורה ביחס לתחומים רבים.
לאחר שבעים שנות צבא יהודי, יש לנו משנה סדורה למדי לגבי ההתנהלות של הצבא בהתאם להלכות שבת, כשרות וכדומה. היא נוצרה לא רק מכך שרבנים קראו ספרים ו'פסקו', אלא מאינספור דיונים, שאלות הלכתיות, רבנים שהיו חלק מהמערך הצבאי, ושליוו תלמידים במערך הצבאי, כך שעם הזמן, נוצרה פסיקה מקובלת במרבית התחומים.
לעומת זאת, בתחום של מדיניות הלכתית ביחס ללחימה בטרור וכדומה, יש לנו עוד דרך לעשות. אין 'פתרון בית ספר' כתוב וידוע מראש. צריך לגבש מדיניות, תוך כדי עבודה.
ההבדל בין נושא שנדון על ידי פוסקים שעסקו בשאלות בפועל, כשהם מלווים אנשים שיפעלו על פי הפסקים האלו בפועל, ובין נושא שהוא תיאורטי, ניכר בתחומים נוספים רבים. וזה ברור, שללומדי התורה אין הצעה 'אפריורית', שהיא רצינית. זה נכון גם ביחס לתחומי הלכה ורפואה, כל מיני היבטים הלכתיים טכנולוגיים אחרים, סוגיות שקשורות לעולם הרווחה ועוד ועוד.
ככל שיש יותר רבנים שעוסקים בתחום, ועובדים בשיתוף פעולה צמוד עם אנשים שחיים את התחום, כך נוצרת תורה עשירה יותר, מדוייקת יותר, מבוססת יותר.
זה אתגר שלנו. לייצר את האמירה המדוייקת , המשמעותית והמבוססת הזו, ביחס לכמה שיותר תחומים בחיים. היא תיווצר, אם בעלי מקצועות שונים ירצו לשתף פעולה עם רבנים, ועם כל הנוגעים בדבר יבואו למפגשים ולשיתוף הפעולה עם ענווה, עם רצון ללמוד וללמד.
צורת הלימוד
ברוך ה', יש היום יותר ויותר אנשים שמקפידים לקבוע עתים לתורה, גם בציבור שלנו. יש ריבוי עצום של משתתפים בשיעורי דף יומי, ושל אנשים ונשים הלומדים תורה דרך שיעורים, האזנה לשיעורים מוקלטים ועוד.
ועם זאת, יש משהו שחסר. מי שתיאר את הדברים בצורה קולעת הוא הרב שרלו (כאן):
המאפיין העיקרי של תלמוד תורה בציבור הציוני-דתי הוא הרצאות ושיעורים. המעיין בתוכנית ליל שבועות ברוב מוחלט של בתי הכנסת ייראה שפע של שיעורים נפלאים, על ידי מלמדי תורה מצוינים ומנוסים, בנושאים מרתקים ומושכים. זה יופיים של שיעורים אלה; זה גם חסרונם: בתלמוד תורה מעין זה הציבור הוא ציבור פאסיבי, המאזין, לעתים שואל, ונדרש לעקוב אחר מלמד התורה. האחריות לשיעור היא על המלמד; התביעה שזה יהיה נוגע – מוטלת על מעביר השיעור; החיבור שבין התורה ובין העצמיות – נעשה בעולמו של המרצה; אפילו לוח הזמנים – הוא באחריות הגבאים.
ואילו לימוד בחברותא, בבית מדרש, הוא בעל אופי שונה בצורה משמעותית. הוא שואב מהלומד את המאמץ להידבק בתורה ולא להתבטל; הוא מחייב את הלומד להכריע מה הוא לומד, באיזו רמה, וכמה הוא חובר לזה שהוא לומד איתו; הוא אינו מאפשר שום סוג של פאסיביות; הוא מעורר שאלות ולא מעניק תשובות; הוא מאפשר שיחה בין אנשים המתלבטים במשמעות הטקסט הנלמד, ודיבוק חברים על עניינו; הוא מעצים את האחריות האישית, את ההתמודדות, את ההכרעה, את הדביקות ואת המשמעות. קיצורו של דבר: מוקד תלמוד תורה עובר ממלמד התורה אל הלומדים.
כאמור, רבים לומדים תורה בשיעורים. אבל לימוד עצמאי, כזה שמאפשר להתעמת יותר עם הדעות, לגבש עמדה משל עצמך שתהיה מבוססת על תכני הלימוד, זה עדיין חסר לנו.