כשהמרגלים חוזרים מארץ ישראל, הם מעבירים דיווח לעם. רוב המרגלים, התנגדו לכניסה לארץ. הם אמרו שמדובר במשימה קשה. הכיבוש ידרוש הרבה מאמצים, וזה יהיה בלתי אפשרי להתגבר עליהם. לאחר שעשרת המרגלים מביעים את ההתנגדות שלהם, כלב בן יפונה עולה לדבר.
מעניין לראות, שכלב לא מכחיש שום עובדה שהם אמרו. כל דבריו הם: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
מה יש בטענה של כלב, שלא היה בדברי המרגלים האחרים? בהמשך, כשהמרגלים יגידו גם, שהארץ אוכלת יושביה, כלב ויהושע יאמרו שניהם: "טובה הארץ מאוד מאוד". אבל עוד לפני כן, מה היה לכלב להגיד?
כפי הנראה, הנקודה היא, שבניגוד למרגלים שמדברים על העם, כלב מתמקד בארץ. כלב יודע שיש קשיים, אבל לפני כן, יש לו חזון. הוא אומר "אנחנו יכולים לכבוש את הארץ, ולהיות בה". וכשהחזון ברור, וברור ש"טובה הארץ מאוד מאוד", ממילא גם הקשיים נראים יותר פתירים.
אני חושב, שזה נכון בהרבה הקשרים בחיים. אנחנו הרבה פעמים מתעסקים עם היום יום וקשייו. איך לפתור בעיות, איך להתמודד עם כל מיני קשיים שיש לנו. הכל נכון, וטוב וחשוב. אבל דומני, שחשוב מפעם לפעם לדעת להרים את הראש, להתבונן בעיקר במבט שמחפש את השאיפות והחזון שלנו, ולראות את הקשיים לא כמשהו בפני עצמו, אלא כחלק מהאתגרים בדרך למטרה.