הסוגיה העיקרית ביחס להזזת עציצים בשבת היא מלאכות זורע וקוצר.

כידוע, ישנו הבדל בהלכה בין עציץ נקוב ובין עציץ שאינו נקוב. עציץ נקוב, נחשב כמחובר לארץ. לכן למשל, חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בעציץ נקוב הוא מהתורה, כמו מזריעה בקרקע עצמה. אבל בעציץ נקוב, חיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא לעולם מדרבנן.

הגמרא במסכת שבת (פא:) אומרת:

אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא; היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות – מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע – חייב משום נוטע.

רש"י כותב, שפרפיסא הוא סוג של עציץ נקוב. פשטות הגמרא היא, שאם לוקחים עציץ נקוב ותולים אותו באוויר (-'על גבי יתידות') יש בזה איסור דאורייתא של קוצר, ולהפך, בהנחתו על הארץ. כלומר, באופן פשוט העציץ הנקוב נחשב חלק מהארץ רק בהיותו מונח על הארץ ממש. וכך כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח הלכה ד). אולם רש"י בסוגיה הנ"ל אומר, שהגמרא לא התכוונה לחיוב דאורייתא, אלא  רק לאיסור דרבנן. הבית יוסף (סימן שלו) כתב בשם הגהות אשר"י (שבת שם סימן ב), שסברתו של רש"י היא, שגם כשהעציץ הנקוב מונח על גבי יתידות, הוא יכול לינוק מן הארץ. אבל אם הניחו על גבי דבר שחוצץ לגמרי בין הארץ ובין העציץ, זה יהיה איסור דאורייתא, גם לשיטת רש"י.

עוד נחלקו הראשונים בשאלה מה נחשב עציץ נקוב. הגמרא במנחות (פד:) אומרת, שיש הבדל בין עציץ של חרס לעציץ של עץ. אחד מהם נחשב נקוב, אפילו כשאין בו נקב. אלא שנחלקו הראשונים, איזה עציץ נחשב עם נקב, ואיזה נחשב בלי. אף שהשולחן ערוך פסק ככל הנראה כדעת רש"י, ואם כן, הזזת עצי נקוב היא רק איסור דרבנן (ביאור הלכה שלו סעיף ח ד"ה אפילו), בכל זאת, השולחן ערוך פסק (שלו, ח) שיש להחמיר בשני המצבים, ולא לקחת עציץ מעל גבי קרקע, ולהניחו על גבי יתידות, בין אם הוא נקוב ובין אם לא.

מה לגבי פלסטיק וזכוכית? לגבי זכוכית כתב בארחות שבת (יח הערה לא) שהיא חוצצת. ולגבי פלסטיק נחלקו הדעות.

עוד יש לציין, שאפילו אם העציץ אינו נקוב כלל, אבל חלק מהעלים בולטים אל מחוץ לדפנות העציץ, יש מקום לומר שהעציץ נחשב כמחובר. שכן, במשנה בעוקצין (פרק ב משנה ט) נאמר:

קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה. אמר רבי שמעון: מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

לדעת חכמים, קישות שיצאה חוץ לעציץ נטהרת מטומאת אוכלין, משום שהיא נחשבת מחוברת לקרקע. האם יש לדמות דיני טומאת אוכלין גם להלכות שבת? הפוסקים נחלקו בכך (ראו אגלי טל מלאכת קוצר סעיף ג).

בפשטות, המסקנה מה שכתבנו היא, שאם אדם לוקח בשבת עציץ נקוב מעל גבי הקרקע ומניח אותו באוויר, או על גבי רצפה, הוא עובר על איסור דרבנן לכל  הפחות, ואולי גם על איסור תורה.

אולם, מה קורה אם מראש העציץ מונח על גבי מרצפות, ומגביה אותו? בפשטות, לפי דברי הגהות אש"י שהזכרנו, לכל הדעות העציץ היה נחשב כבר כאינו נקוב, ואכן כך כותב במנוחת אהבה (חלק ב, פרק ד סעיף ז), שעציץ כזה מותר בטלטול, ואין כאן חשש זורע או קוצר, וכך היא דעת החזון אי"ש (שביעית כב אות א). אבל במנחת שלמה (חלק א, סימן מא אות ב) כתב, שדברי הגהות אשר"י נאמרו במי שמניח את העציץ על גבי בגד וכדומה, אבל אבנים המחוברות לקרקע, הרי הן כקרקע, וממילא עציץ נקוב המונח על גבי מרצפות כאלו, יחשב כמחובר לקרקע. כשמדובר בעציץ הנמצא בקומה שניה, גם לדעת הגרש"ז יש מקום להקל.

מלבד מלאכות זורע וקוצר, יש לדון לפעמים גם בשאלת מוקצה. השאלה היא, אם עציץ נחשב כלי, ואם כן, מסתבר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי השימושים בצמח שבכלי הם כולם שימושי איסור בשבת, או שהעציץ נחשב מוקצה מחמת גופו. במשנ"ב (שער הציון סימן שלו סקל"ח) ציין לדברי הפרי מגדים שהסתפק בכך, ובפניני הלכה (שבת יט, י) הסיק שהוא נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור.

כאשר מדובר בעציץ המיועד להרחה, ורגילים להזיז אותו בשבת, בוודאי שאינו נחשב כמוקצה (מנוחת אהבה חלק ב פרק ד הערה 21, ופניני הלכה שם).

על כן, להזיז עציץ שאינו מיועד להרחה בשבת סתם כך, בוודאי אסור, משום מוקצה. אבל אם העציץ עומד על גבי השולחן, כגון שהעמידו אותו לנוי בזמן הארוחה, מותר לפנות אותו מעל גבי השולחן כדי טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו. במקרה כזה, גם אין איסור להעבירו לשולחן אחר וכדומה, משום שאם הוא עמד על גבי השולחן, בוודאי שהוא היה נחשב כאינו נקוב.

ואם רוצה להזיז עציץ לצורך מקומו מעל גבי הרצפה, יש להיזהר, אלא אם כן העציץ מונח על צלחת זכוכית או פלסטיק, שאז, אפילו אם העלים בולטים אל מחוץ לעציץ, יש לסמוך על הפוסקים שסוברים שמרצפות נחשבות כהפרדה, ביחד עם הפוסקים הסוברים שיציאת העלים אינה נחשבת כחיבור לעניין שבת.