לאחרונה יוצא לי ליסוע הרבה בזמנים שיש תכניות אקטואליה, ולכן אני השנה מקשיב יותר לרדיו, ולראיונות עם פוליטיקאים. בהרבה מהראיונות קשה מאוד לדעת, כמה הטיעונים הם אמיתיים, וכמה הם תחפושת למשחקים פוליטיים כאלו ואחרים.
גם בפרשה שלנו, הדילמה הזו קיימת. כמה רצינות ומחשבה אנחנו מייחסים לטענות של קורח?
השנה יצא לי להרהר בדבריו של משה לקרח: " הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-הֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה".
מה רוצה משה מקרח? בלשונו של השם משמואל: "מה זו תמיהה, כי מי יחפוץ לשרת לפני מלך הכבוד אם לא מי שטעם את מתיקות העבודה, אדרבה הם שטעמו וראו את האור כי טוב הם צריכים להיות להוטים אחר דבר זה ביותר".
מכל האנשים שבעולם, דווקא קרח וחבריו הלווים, הם אלו שסביר להניח שירצו לעבוד במשכן. אבל גם מעבר לכך – למה לא? למה זה לא טוב לרצות להיות יותר קדוש, יותר עובד ה'. איזה הגיון יש בטענה של משה רבנו?
אז, הרבה מהמפרשים מסבירים, שמשה הבין שקרח לא רוצה להיות כהן כדי לעבוד את ה', אלא רוצה יותר כבוד. הוא מחפש ג'וב. ואם זה המצב, אז משה אומר לו – קיבלת כבר מספיק. אבל אם מניחים שקרח טען איזושהי טענה בעלת אמת, אז מה רוצה ממנו משה רבנו?
ראיתי שכותבים בשם הרב יחזקאל אברמסקי (מראשי ישיבת סלבודקא בבני ברק) שהסביר, שהלויים נפטרו מעמל היום יום. בניגוד לרוב עם ישראל שאמורים לעבוד לפרנסתם, הלוויים מקבלים מעשר "חלף עבודתם אשר הם עובדים". זה מאפשר להם להתפנות לעבודת ה' "כִּי הִבְדִּיל אֱ-הֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם". הם קיבלו את מלא ההזדמנות לפנות את כל זמנם לעבודת ה'. נכון, אדם יכול לעבוד את הקב"ה בכל מצב, וגם פרנסה וכו' הם נצטרכים לעבודת ה', אבל בסופו של דבר, אלו גם הרבה דברים מפריעים, ולא המרכז של עבודת ה'.
בעקבות הדברים האלו, חשבתי על ההבדל בין כהונה ללוויה. כהונה היא עבודה מיוחדת, שהקב"ה מטיל על הכהנים. רק מי שהקב"ה בחר בו יכול להיות כהן. איני יודע למה, ואולי גם לא נדע. כי את הפריווליגיה לעבודה מסויימת, הקב"ה מטיל על מי שהוא בוחר. וזה מהותי בתורתנו, שיש בחירה של הקב"ה באנשים שונים ובקבוצות שונות, גם אם אנו לא מבינים את הסיבה לכך.
אבל הלוויה, שהיא ביטוי של הרצון להיות פנוי יותר לעבודת ה', היא במובן מסויים, דבר שכל אחד יכול לעשות, והתורה מגלה הרבה אמפתיה, למי שרוצה בכך. "רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה). וכדבריו המפורסמים של הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-הים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים…".
לרצות לפנות יותר זמן לעבודת ה', זה דבר ראוי ומבורך. לרצות לעסוק בעבודת ה' ספציפית, שניתנה לאחרים ולא לנו, זה מה שקרח אולי רצה, והתורה מלמדת אותנו שהוא לא נכון.