נושא הדיון שלנו הוא הטיפול בחולים הנמצאים בסוף החיים שלהם. בדרך כלל, מדובר בחולים שברור שסופם קרוב, ואף קרוב מאוד. הטיפול בהם כרוך בטירחה ובהוצאות, ולפעמים גם בסבל של החולים ושל בני משפחותיהם. השאלות שבהן נדון בסדרה זו עוסקות בשאלה, האם מותר להימנע מטיפולים שונים משום שהדבר מסב סבל לחולה, ומצד שני, עשויים להאריך מעט את ימיו, גם אם לא להחזירם לחיים בריאים.
מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה אנושית, וסבוך מאוד מבחינה הלכתית, בעניינים חמורים של חיים ומוות. במאמרים הבאים, נשתדל להציג את הסוגיות והשיטות בנושא, אולם יש להדגיש, שההבדל למעשה בין מקרה למשנהו תלוי לפעמים בחוט השערה, ולכן אין להסיק מהדברים כאן להלכה למעשה, ויש לשאול רב המבין בנושא ביחס לכל מקרה ולכל החלטה.
ועוד הערה לגבי סגנונו של המאמר הזה – בגוף הדברים השתדלתי להציג את מקורות היסוד והדיון הבסיסי, על מנת שהקורא יבין את הסוגיה בכללותה. חלק מהדיון במקורות יוזכר כאן בהערות השולים, ובמאמרים הבאים, שיעסקו יותר בשיטות למעשה.
התאבדות מחמת ייסורים
על הפסוק (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" מביא רש"י את דברי חז"ל:
ואך את דמכם – אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
וכך נפסק גם ברמב"ם (רוצח ב, ב):
וכן ההורג את עצמו… שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.
לא ניכנס כאן לדיון בשאלה האם מי שהורג את עצמו עובר על איסור רציחה או על איסור אחר, ועיין בהערה[1].
מסתבר, שכל אדם שמתאבד, עושה זאת מחמת שהוא חושב שחייו קשים. האם המסקנה היא, שלעולם אסור לאדם להתאבד מחמת ייסורים? ישנם כמה מקורות יסוד בסוגיה זו.
בתנ"ך מסופר על שאול המלך שהתאבד לאחר שנפצע. האם שאול עשה כהוגן? האם ניתן להסיק מכאן שמותר להתאבד מחמת ייסורים?
חשוב להדגיש, שבמדרש רבה (בראשית פרשת נח, לד, יג) אכן מבואר שמעשה שאול מגביל את האיסור להתאבד:
כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו… אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול? תלמוד לומר: אך.
אולם המדרש אינו מבאר, מדוע המצב של שאול שונה.
בים של שלמה (בבא קמא ח, נט) ביאר את המעשה של שאול:
ואולי שאול עליו השלום, כיון על זה שנפל על חרבו. שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא, פן יבואו הערלים ודקרני, כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו.
מדבריו נראה, ששאול התאבד שלא מחמת ייסורים, אלא בגלל נסיבות ייחודיות למעמדו כמלך, ומצבו של עם ישראל, וקשה להשליך מכאן למעשה. בוודאי שלא למצב של אדם חולה בסוף ימיו, שסובל מייסורים.
לעומת זאת, השולחן ערוך (יורה דעה שמה, ג) פסק:
קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.
עצם העובדה שהשולחן ערוך הזכיר את הדין של שאול מראה, שיש מקום להבין שיש מצב שבו אדם יתאבד מחמת ייסורים, וכמו שאול המלך, לא נדון אותו כמאבד עצמו לדעת. ואכן, בפתחי תשובה (שם סק"ב) הביא משו"ת בשמים ראש, מקרה שבו אדם התאבד, ובעל שו"ת בשמים ראש לא דן אותו כמתאבד[2].
צמד המקורות הנוסף הוא בדברי חז"ל. הראשון, הוא הסיפור על רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח.):
בחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו.
הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה…
אמרו לו תלמידיו: רבי… אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש!
אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.
אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.
רבי חנינא בן תרדיון סירב להתאבד, למרות שהיה שרוי בייסורים נוראים. האם דבריו של רבי חנינא בן תרדיון הם הלכה או שמא הוא החמיר על עצמו?
המקור השני הוא הסיפור המובא בגיטין (נז:):
תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון.
הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא?
דרש להן הגדול שבהן: אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב – מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים – אלו שטובעין בים.
כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים.
נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.
סיפור זה שימש יסוד לכמה קהילות בימי הבינים, שבהם יהודים בחרו להתאבד, ואף להרוג את יקיריהם, כדי להימנע מליפול בידי גויים, במסעות הצלב וכדומה. בתוספות בגיטין שם (ד"ה קפצו) נראה לפי תירוץ אחד, שאותם ילדים חששו מייסורים. אמנם, בתוספות המקביל בסוגיה בעבודה זרה (שם ד"ה ואל) נראה, שהילדים חששו שמחמת ייסורים יעבירו אותם על דתם, ויש כאן יסוד של יהרג ואל יעבור, מה שלא שייך בחולים בדרך כלל.
חובת ההצלה
עד עכשיו דנו בשאלה אם החולה רשאי להרוג את עצמו מחמת ייסורים. לא זוהי הדילמה בדרך כלל. הדילמה העיקרית היא אם הרופא רשאי להימנע מטיפול רפואי בכל מיני מצבים. לשאלה הזו יש מרכיבים שהם 'לקולא' ביחס לשאלה הקודמת, וכאלו שהם 'לחומרא'.
לחומרא, כיצד? פשוט שאדם שחונק את חברו, עובר על איסור רציחה וחייב מיתה (רמב"ם רוצח ב, א; ג, ט). למרות שהחונק בסך הכל מונע ממנו חמצן, לא אומרים שהחונק רק גורם מיתה, אלא הוא הורג ממש. לכן, ניתוק אדם ממכונת הנשמה הוא מעשה של רציחה. יתכן שמה שאמרנו לעיל, שמותר לאדם להתאבד בתנאים מסויימים כשהוא סובל מייסורים, זה דווקא לאדם עצמו, אבל לאדם אחר אסור להרוג אותו.
ולקולא, הרבה פעמים הרופא פשוט לא מטפל בחולה, והחולה מת מעצמו. במקרה כזה, הרופא לא הרג את החולה, אלא רק נמנע מלהציל אותו. ויתכן שחובת ההצלה פחותה בחומרתה מהתאבדות של האדם בעצמו.
שלוש סוגיות יסוד עוסקות בחובת ההצלה. ראשית, עצם חובת ההצלה נזכרת בגמרא בסנהדרין (עג.):
גופא מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן.
רש"י: אבדת גופו – כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו. תלמוד לומר והשבותו לו – קרא יתירא הוא למדרש: השב את גופו לעצמו. הני מילי בנפשו – אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו. קא משמע לן – לא תעמוד על דם רעך – לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.
הגמרא אומרת, שאדם חייב לפעול כדי להציל את חברו ממוות, ואם אינו עושה כן, הוא עובר על לאו של 'לא תעמוד על דם רעך'. הגמרא קושרת בין האיסור של 'לא תעמוד על דם רעך', ובין מצוות השבת אבידה, שגם הוא מחייב להציל חיים של אדם, ואומרת, שאיסור לא תעמוד על דם רעך מוסיף חומרא על מצוות העשה – 'למיטרח ומיגר אגורי'. בהמשך נדון ביחס בין הלאו ובין העשה.
סוגיה יסודית שניה היא חובת פיקוח נפש. המשנה ביומא (פג.) מציינת את כלל היסוד, שפיקוח נפש דוחה שבת, ולכן מפקחים את הגל על מי שספק אם הוא חי או מת. בגמרא (שם פה.) מבואר, שאפילו אם הצלתו של מי שנמצא תחת הגל היא רק לחיי שעה, יש להציל אותו. וכלשון הרמב"ם (שבת ב, יח):
מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו, מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה.
ברור שאם מחללים שבת כדי להציל אדם, זה מצביע על כך שחובה להציל אותו.
הסוגיה השלישית, שמושכת לכיוון הפוך, היא סיפור מיתתו של רבי יהודה הנשיא (כתובות קד.):
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי, ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דר', ידקר בחרב. סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה: עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא, וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי, שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא], אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי.
אמתו של רבי עשתה מעשה, כדי לקרב את מיתתו של רבי. יתכן שזהו הבסיס לפסיקתו של ספר חסידים (סימן תשכג) שהובאה ברמ"א (יורה דעה שלט, א):
אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע.
בפשטות, העובדה שמותר להסיר מונע כדי לאפשר לאדם למות מהר, היא צמצום מסויים של חובת ההצלה, שהרי לכאורה, חובת ההצלה היתה מחייבת להמשיך את אותו המונע, כדי להרחיק את מיתתו של הגוסס. יתכן, שכיוון שהגוסס סובל מייסורים, אין צורך להאריך את חייו. יתכנו גם הסברים אחרים, וכפי שעוד נסביר בהמשך.
צמצום נוסף לחובת ההצלה, נזכר במנחת חינוך (רלז אות א) כותב:
נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו"ע חו"מ סי' [רס"א ס"ד], אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור.
לדעתו של המנחת חינוך, מצוות לא תעמוד על דם רעך מבוססת על מצוות השבת אבדה. וכשם שאדם אינו מצווה על השבת אבדה כשהבעלים איבד מדעת, כך אינו מצווה על לא תעמוד על דם רעך, כאשר אדם בוחר למות. לפי זה יש לשקול שבמצבים שבהם מותר לאדם להתאבד, גם לא תהיה מצוות הצלה שלו[3].
כיוון המחשבה של המנחת חינוך פותח פתח לכך שאולי ישנן נסיבות נוספות שמצמצמות את חובת ההצלה.
כאמור, לא באתי בחלק זה אלא לסקור את סוגיות היסוד. החלק הבא יעסוק בניתוח הצדדים הערכיים הקשורים לנדון דידן.
****************************
[1] ראה מנחת חינוך במצווה לד, שכתב שאין בו לאו דלא תרצח. ונפק"מ, שבגויים איסור זה אינו נהוג, עיין שם.
[2] אמנם, עיין בחת"ס חלק ג (אבן העזר) סימן סט כתב שתשובה זו של הבשמים ראש היא הוכחה לכך שמדובר בזיוף. מאידך, בשואל ומשיב (קמא, ג, ריז) הסתמך יותר על שו"ת בשמים ראש הנ"ל.
[3] יש לציין, שישנם ראשונים שחלקו להדיא על דברי המנחת חינוך. כך למשל בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן לט) ועוד. אמנם, יש מקום לומר, שאם מדובר בנסיבות שלאדם בעצמו מותר להתאבד, גם המהר"ם יודה למנחת חינוך.