בעיון שלה על פרשת מי מריבה, נחמה ליבוביץ' מצטטת דברים של שד"ל, שאומר, שלא נעים לו. התורה לא גילתה לנו מה היה חטאו של משה רבנו, והפרשנים השונים מעמיסים עליו עוד ועוד חטאים.
קצת לא נעים, אבל גם אני רוצה להציע הצעה. תחילתה של פרשת מי מריבה היא "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן". הקשר בין הפסוקים אינו ברור. באיזה אופן קשורה מיתתה של מרים לחוסר המים של העדה? אז רש"י כותב, על פי חז"ל, שהסיבה לכך שלא היה מים לעדה היא מיתתה של מרים. הדברים מתוארים יותר בגמרא בתענית (ט.): "רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה ואהרן ומרים, וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן באר וענן ומן, באר בזכות מרים… מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה, וחזרה בזכות שניהן, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד… חזרו שניהם בזכות משה, מת משה נסתלקו כולן, שנאמר ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד…".
המדרש הזה מעורר שאלה. אם המים חזרו בסוף בגלל אהרון ומשה, מדוע הם הסתלקו באמצע?
אולי הפתרון לשאלה הוא בפער שבין מיתת מרים לתלונה של בני ישראל. כשאהרון מת, בסוף הפרק, התגובה של בני ישראל היא אבל. "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". כך גם במיתת משה, בסוף ספר דברים. אבל מיתת מרים לא מעוררת שום אבל. יחד עם מיתתה של מים, הבאר נעלמת, ועל כך בני ישראל מתרעמים. אבל אבל על מות מרים – מאן דכר שמיה. כי כשאהרון מת, היה ברור לכל בני ישראל החוסר. שהרי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום. אבל כפי הנראה, איש לא הרגיש בחסרונה של מרים.
הסתלקות המים אמורה להראות, שכשמרים לא נמצאת, יש פגיעה בעצם היכולת לחיות. אין מים. הבאר עוד עתידה לחזור, אבל כשצדיק מסתלק מהדור, זהו חיסרון לדור כולו.
הקב"ה אומר למשה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". משה אכן מדבר אל הסלע, כלומר על הסלע (רמב"ן) "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". אבל תוכן הדברים אינו התוכן הנכון. לא צריך לגרום לעם להאמין שניסים יכולים לקרות, ושהקב"ה יכול להוציא מים מהסלע. צריך לגרום לאנשים לראות את חסרונם של הצדיקים. שהמים לא יצאו, בגלל מותה של מרים. משה לא לימד את עם ישראל שיעור בהכרת הטוב ובמעלתם של הצדיקים, וזה היה חטאו.
אפשר להוסיף, שבמיוחד ערב הכניסה לארץ, שבה אין כ"כ ניסים גלויים, חשוב יותר לשים לב למניעים של הניסים הנסתרים. לחייהם של צדיקים שהם אלו שגורמים למים. ולא לנס הגלוי, החורג מדרך הטבע, של הוצאת מים מסלע. וגם אנחנו צריכים ללמוד לראות. כמובן, גם בהשפעה העצומה שיש לצדיקים. אבל גם של אנשים שהם לא בהכרח צדיקים, ואף על פי כן, אנחנו לא רואים את האור והטובה שהם מפיצים סביבם. הרבה פעמים, רק לאחר הסתלקותו של אדם אנו שמים לב לחיסרון שלו. אבל אולי אפשר ללמוד להכיר טובה לסובבים אותנו, על האור והטובה שהם מפיצים סביבם, כבר עכשיו, כשם שאנו יודעים גם להכיר טובה לקב"ה, שבלי ניסים נסתרים, עדיין "עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם".