לפעמים יש מדרשים שגדלנו עליהם, ואנחנו לא מספיק מכירים אותם מקרוב, ובגלל זה אנחנו לא יודעים עד כמה המדרשים האלו מדהימים.
כולנו מכירים את הסיפור, שהקב"ה ברא את שני המאורות, הוא ברא אותם גדולים. ואז הירח אמר "אי אפשר שני מלכים משמשים בכתר אחד", והקב"ה מיעט את הירח. אני תמיד הבנתי, שזה היה מן עונש לירח. אבל הגמרא במסכת חולין (ס:) אומרת, שאחרי שהלבנה אמרה שאי אפשר ששניהם ישמשו בכתר אחד, ואז הקב"ה אומר לה להתמעט, הלבנה אומרת: "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?!". כלומר, הלבנה לא רואה במה שהיא אמרה על היחס לשמש, דבר שלילי.
ויתר על כן, הקב"ה מסכים עם הלבנה, ומנסה 'לפצות אותה'. "את תמשלי ביום ובלילה", "עם ישראל ימנו בך את השנים והחודשים" ועוד.
עד כדי כך, שבסופו של תהליך, הקב"ה אומר: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו " לה'"? – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
אם מה שאמרה הלבנה נכון, מדוע באמת היא נענשת? מה בא המדרש לתאר?
ר' צדוק (רסיסי לילה אות כה) ועוד מפרשים, הולכים בכיוון, שהמדרש לא בא לתאר 'פשלה' של הירח או של הקב"ה, ח"ו, אלא יש כאן הערה על המציאות ועל טבעו של החיסרון. החיסרון הופך מקלקול במציאות, להיות סוג של אידאל, לכל הפחות, עבור עם ישראל שנמשל ללבנה. ר' צדוק מסביר, שהקרבן שאנו מביאים בראש חודש, הוא ביטוי להכרה שלנו, שהחסרון הוא לא קלקול, אלא הקב"ה הוא שמיעט את הלבנה – החסרון הוא מאת הקב"ה.
המשמעות של ההכרה שהחסרון הוא חלק מהמציאות, הוא הכרה בצורך להשתלם. ללמוד, להשתפר. והוא מסביר, שהגלויות השונות של עם ישראל, נועדו כדי שעם ישראל יוכל לקלוט כל מיני רעיונות, שהדרך היחידה לקלוט אותם הוא דרך הגלות.
ברוח הדברים של ר' צדוק, אולי אפשר לומר, שלא רק בציבור, אלא גם בהקשר של יחידים, שמה שקורה לנו בחיים, נועד כדי ללמד אותנו משהו. ויש בכך גם נחמה במצבים קשים, שיש תכלית לכך שאנו נמצאים בהם, וגם אתגר. כי זה מה שהופך אירועים להיות משמעותיים, כשאנו מצליחים ללמוד מהם משהו.