הגמרא בתענית (ל.) אומרת:

תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.
ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות.
וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.
רש"י: במקום שאינו רגיל לקרות – דכיון דלא ידע – אית ליה צערא.

ובשו"ע (או"ח תקנ"ד, א – ב) פסק כרבי יהודה, שגם את הדברים שאינו רגיל לקרות ולשנות, אסור ללמוד בתשעה באב.

המהרש"א (חידושי אגדות) מעלה סברא, שלתינוקות אסור ללמוד תורה בתשעה באב, משום הפסוק של פיקודי ה' ישרים משמחי לב, אבל האיסור ללמוד תורה סתם כך, אינו קשור לכך, אלא הוא כמו ביטול מלאכה, שלא להסיח דעתו מן האבלות. אבל הוא מציין בעצמו, שרש"י לא כותב כך, אלא רש"י כותב שהאיסור כולו הוא משום שפיקודי ה' ישרים משמחי לב.

היה מקום לומר, שזו בדיוק מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. שלרבי מאיר האיסור הוא משום שמחה, ולכן כשקורא במקום שאינו רגיל לקרוא, ומצטער ומתאמץ בלימודו, מותר ללמוד. ואילו רבי יהודה מבין שהאיסור הוא משום הסחת הדעת מאבלות, ולכן אדרבה, אם מתאמץ יותר, יש בכך יותר הסחת הדעת מאבלות.

אבל לשיטת רש"י יש ליישב כפי שכותב הט"ז (שם סק"ב):

וצריך לתת טעם באמת למה אוסר רבי יהודה, שהרי יש לו צער. ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלינן בתר סופה דמילתא.

דרך אחרת ליישב, קשורה לקושיה נוספת. האחרונים תהו, מה הבעיה ללמד את התינוקות בתשעה באב. הלא סביר להניח, שלתינוקות אין שמחה בכך שהם לומדים.

הט"ז (סק"א) מתרץ:

ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטעם משום שהם שמחים, דודאי אין להם שמחה. אלא משום המלמד ששמח בדברי תורה שלומד עמהם.

לעומת זאת, בערוך השולחן (סעיף ג) כתב ליישב בדרך אחרת:

נראה לעניות דעתי, דהעניין כן הוא: דוודאי גם בלימוד התורה יש שמחה וגם צער ביגיעת התורה אף להיותר גדול, כי אין סוף לעומק תורתינו הקדושה. אמנם עיקר עסק התורה משמח את הנפש הישראלי אף שיש לו צער ויגיעה בשעת מעשה. ורבי מאיר סבירא ליה, דדבר חדש, וכן תינוקות ומלמדיהן, כיון שיש להם בשעת מעשה קצת צער מותרים ללמוד. ורבי יהודה סבירא ליה, דאין הצער שוה בעיקר שמחת הנפש כשלומדת תורת ה'. אף על פי שאינו שמח שמחת הגוף בפועל מכל מקום, הנפש הישראלי שמח מזה.

נמצא, שלדעת הט"ז צריך לבדוק בכל מקרה ומקרה, אם יש שמחה בלימוד, לכל הפחות אם יש שמחה בסופו. לעומת זאת, לדעת ערוך השולחן, ההלכה מגדירה את לימוד התורה כשמחה.

ערוך השולחן כותב, שאף שלא כל אדם שמח כשהוא לומד תורה, הרי זה כעין דברי הרמב"ם בהלכות גירושין, על מי שכופים אותו לגרש. הרמב"ם (גירושין ב, כ) שואל, כיצד מועיל הכלל ש'כופים אותו עד שיאמר רוצה אני', הרי ברור שמי שכופים אותו, אומר שהוא רוצה בגלל שמרביצים לו. לא בגלל שהוא רוצה. ותשובתו של הרמב"ם:

…שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו…

כיוצא בכך, ערוך השולחן אומר, שברצון הפנימי, כל אדם מישראל שמח כשהוא לומד תורה.

לאור דברי ערוך השולחן, יש לשאול, מדוע מותר ללמוד בענייני החורבן בתשעה באב. על כך כותב ערוך השולחן (שם):

ולכן אף גם שבדברים הרעים הוי תורה ושמחה מ"מ הצער מבטל השמחה ולכן מותר אבל צער של הלימוד עצמו אינו מבטל שמחת הנפש מלימוד התורה.

נמצא, שלדעת ערוך השולחן, אופן הלימוד משמח, אבל כיוון שהנושא הוא דברים עצובים, אין בעיה ללמוד, כי העצב של התוכן, מכסה על שמחת הלימוד.

אפשר להציע גירסה 'רכה' יותר של ערוך השולחן, ולומר, שחכמים קבעו שכיוון שדברי תורה אמורים לשמח, חכמים אסרו על לימוד תורה בתשעה באב, כעין 'לא פלוג', והתירו לעסוק 'בעניינא דיומא'. אלא שמהמהרי"ל לא נראה לגמרי כך. המהרי"ל (שו"ת סימן רא) כותב, שלמרות שכלל נקוט בידינו, שהרהור לאו כדיבור דמי, אסור להרהר בדברי תורה בתשעה באב. ונימוקו:

דהכא טעמא מאי משום שמחה, ובהרהור איכא שמחה כמו במדבר, ופעמים טפי, ועיקר השמחה הוא מן ההרהור.

וכך נפסק גם בשו"ע (סעיף ג). אם כן, יש יותר משקל ל'טעמא דקרא' בפסיקה בפועל, ולא הולכים רק אחר הכללים היבשים.

איסור ביטול תורה בתשעה באב

לאור דברי ערוך השולחן, אפשר להסביר עוד דיון בפוסקים. מדברי רש"י (מועד קטן כא. ד"ה ואסור לקרות) נראה שאבל פטור לגמרי ממצוות תלמוד תורה, אף שמותר ללמוד בדברים הרעים, אבל אינו מצווה לעשות כן. כך כתב גם הריטב"א (מועד קטן טו. ד"ה ואי קשיא לך) בתירוץ אחד, שאבל פטור ממצוות תלמוד תורה בתשעה באב. לעומת זאת, בין הפוסקים המאוחרים יותר, יש שכתבו שאבל חייב בתלמוד תורה בתשעה באב, אלא שצריך ללמוד דווקא בדברים הרעים.

אפשר לומר, שטעם הסוברים שאבל פטור מתלמוד תורה הוא, כדעת ערוך השולחן, שמצוות תלמוד תורה מוגדרת כשמחה במהותה, משום 'ישרים דרכי ה', ועל כן, אי אפשר לחייב ללמוד תורה בתשעה באב.

לימוד תורה בעיון

הט"ז (סק"ב) עקבי לשיטתו שהשאלה היא האם אדם נהנה מהלימוד או לא, ולכן הוא כותב שאין ללמוד בעיון, באופן כזה ששמחים בתהליך של הקושיה והתירוץ:

ומטעם זה נראה לי, דאפילו במקום דמותר ללמוד, היינו שילמוד בפשוטן של דברים, אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור, לפרש דבר חמור אסור, מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד.

כך כתב גם המג"א (סק"ה), וכך כותב גם המשנ"ב (שם סק"ה):

ומהאי טעמא, אסור ללמוד איזה דרוש או קשיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו.

אמנם, למעשה פוסקים רבים כתבו שניתן ללמוד בעיון.

ערוך השולחן, לשיטתו, מסביר (סק"ד), שהיות שהנושא הוא דברים רעים, אף ששמח בזמן הלימוד, השמחה מתערבבת עם העצב, ולכן זה מותר.

לפי מה שהסברנו  בדומה לערוך השולחן, ניתן לומר שאת מה שהתירו ללמוד, התירו ללמוד כרגיל.  אמנם כאמור, מדברי המהרי"ל, נראה שהוא נתן יותר משקל ל'טעמא דקרא'.

למעשה, כמה וכמה פוסקים כותבים, שמי שהלימוד שלו יתקלקל אם ילמד בלי העמקה יתירה, עדיף שיעמיק. כך כתב באור לציון (חלק ג הערות לפרק כט), וכך כתב בהליכות שלמה (הלכות תשעה באב, דבר הלכה אות א).

לענ"ד למעשה, כיוון שיש צד לומר שאין בכלל איסור של ביטול תורה בתשעה באב, הרי שהשיקול לא צריך להיות, איך לא להתבטל מתלמוד תורה ביום הזה, אלא איך להפנות את היום הזה לאבלות. לכן, אם כדי להיות קשורים לאבלות, צריך ללמוד קצת יותר ברצינות ובעיון, כך יש לעשות.

עם זאת, הלימוד לצורך האבלות, פחות דורש עיון. בשביל זה, כדאי לקרוא את התיאורים בנביאים, בחז"ל ובספרי ההיסטוריה, על אסונות החורבנות, כשם שעושים בקינות. העיון נדרש, כדי ללמוד על החטאים שהובילו לחורבן, ולחשוב כיצד ניתן לתקן, ולהביא לבנין המקדש במהרה בימינו.