שאלה

אנו טסים ממלבורן ללוס אנג'לס. הטיסה יוצאת ממלבורן סביבות 9.00 בבוקר ביום רביעי, כך שאתפלל שחרית במלבורן לפני הטיסה. את טיסה ישירה (ללא עצירות ביניים). אנו נוחתים בלוס אנג'לס ביום רביעי, בערך בשעה 5.30 בבוקר.

כפי הנראה, במהלך הטיסה נהיה בשלב מסויים באזור שבו יהיה לילה קצר.

האם אני צריך להתפלל מנחה וערבית במהלך הטיסה, או שלאור העובדה שכשננחת יהיה עדיין יום רביעי (בגלל מעבר קו התאריך), אין צורך להתפלל תפילות אלו? האם אצטרך להתפלל שחרית שוב כשננחת בלוס אנג'לס? איזה שיר של יום לומר אז?

במידה ומתפללים, לפי מה קובעים אם הגיע הלילה – לפי המראה בגובה פני הקרקע, או בגובה הטיסה?

תשובה

יש להתפלל מנחה וערבית במהלך הטיסה. כשתנחת, תתפלל שחרית עם שיר של יום רביעי, שהוא היום במקום שבו תהיה.

זמני תפילת מנחה וערבית תלויים בזמן המקומי מתחת למטוס, ולא בגובה בשמיים, כך שכשהארץ חשוכה מתחת למטוס, ניתן להתפלל ערבית.

נימוקים

קו התאריך ההלכתי

בשנות הארבעים של המאה הקודמת התקיים דיון הלכתי בסוגיית קו התאריך ההלכתי, עקב בריחה של יהודים, ובעיקר תלמידי ישיבת מיר, מרוסיה במלה"ע 2, ליפן.

לענייננו, שתי גישות עיקריות לסוגיית קו התאריך. גישה אחרת אומרת, שקיים קו תאריך שכזה, וצריך לקבוע היכן הוא נמצא. החזון אי"ש, למשל, טען שקו התאריך עובר 90º מזרחית לארץ ישראל, אלא שבפועל, הוא הכניס את כל חלק היבשת שמזרחה מקו זה, לצד 'שלנו' של קו התאריך. המשמעות – סין נמצא ממערב לקו התאריך, אבל יפן, שאינה חלק מהיבשת, מזרחית לו. לעומת זאת, הרב טיקוצ'ינסקי מיקם את קו התאריך 180º מארץ ישראל, ולשיטתו יפן נמצאת באותו יום בשבוע כמו בארץ ישראל. פוסקים אחרים הזכירו עוד חישובים שונים לקוו התאריך.

בניגוד אליהם, הרב מנחם כשר, בספרו קו התאריך הישראלי, טוען שאין בכלל קו תאריך ישראלי. הכלל ביחס להלכות שבת, מבוסס על תשובת הרדב"ז (א, עו) הכותב:

ודע, כי נפל מחלוקת בין הראשונים מאי זה מקום מתחיל היום, וגם מאי זה מקום מתחיל יום השבת… ולדעת כולם השוכנים בקצה המזרח השבת להם קודם השוכנים במערב, ונמצאו אלו מותרים במלאכה בזמן שאלו אסורים. אלא צריכים אנו לומר כי השבת נתן לכל אחד מישראל כפי מקומו שימנה ששה ימים שלמים וישבות בשביעי, ובזה יש זכר למעשה בראשית.

העקרון שחילץ הרב כשר מדברי הרדב"ז הוא, שהשבת תלויה בכל אדם בישראל, שימנה שישה ימים שלמים וישבות בשביעי. כלומר, אין דין של תאריך אחיד לכולם, אלא לכל אדם מישראל, מונה שישה ימים מהשבת הקודמת, ואחרי כן עושה שבת.

אם כן, כשיהודים היגרו מרוסיה ליפן, הם עשו את שבת ביום השביעי לחשבונם. כמובן, אילו יהודים היו מהגרים ליפן מארה"ב, היה יוצא שהיו עושים את שבת ביום אחר. אבל אחרי שהיהודים הראשונים שהגיעו ליפן באו מרוסיה, וקבעו זמן לשבת, ממילא מי שיגיע לשם, מקבל עליו את מנהגי המקום שהוא נמצא בו.

נמצא שאין בעצם קו תאריך, אלא כל מקום שנתיישבו בו יהודים, התקבע בו מנהג ביחס ליום, המבוסס על ספירת הימים של ראשוני היהודים שהגיעו לשם.

יש מן הפוסקים שכתבו שיש להחמיר ביפן במלאכות דאורייתא גם ביום ראשון, שהוא שבת לדעת החזון אי"ש. כך אומרים בשם הגרש"ז אוירבך ובשם הרב פיינשטיין. אבל גם הם מודים, שמעיקר הדין שבת של יפן נוהגת כמו אצלינו. בפועל, המנהג הרווח הוא לא לחשוש גם למלאכות דאורייתא ביפן, גם ביום ראשון.

לעומת זאת, הרב פרנק (הר צבי או"ח א, קלח) נקט כדעת הרב כשר. וכן דעתו של הגרא"ז מלצר (בהסכמה לספר קו התאריך).

השלכת סוגיית קו התאריך על זמני התפילה

בשו"ת בצל החכמה חוזר כמה פעמים (חלק ה סימן קג וסימן קכב) על הרעיון, שזמני התפילות אינם תלויים בתאריך. וזו לשונו בסימן קכב:

הדבר פשוט, כי לא חייבו חז"ל להתפלל תפלות היום לפי מספר ימי החודש, לומר שחייב להתפלל ג' תפלות דהיינו ערבית שחרית ומנחה בראשון לחודש, בשני לחודש וכן בכל יום ויום מימי החודש. שאם היתה תקנת חז"ל כך, אז היה אולי מקום לומר בנדון דידן, שמאחר וכבר התפלל תפלת מנחה של יום ה' באלול במעלבארן שוב אין עליו חובה להתפלל עוד פעם תפלת מנחה בה' באלול בארצוה"ב אחרי הגיעו לשם. אבל לקושטא דמילתא הרי תקנת חז"ל היא להתפלל שלוש פעמים בכל יום כדאמרינן (ברכות ל"א א') יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וזימנין תלתא וכדכתיב ערב ובקר וצהרים עיין בסוגיא שם.
וכיון שכן מה בכך שהתפלל כבר תפלת מנחה של יום ה' באלול בהיותו במעלבארן, הרי אח"כ שקעה עליו החמה ובצאה"כ נעשה לילה שהוא תחילת יום אחר, וממילא חלה עליו שוב חובה להתפלל שלוש תפלות באותו יום. ואין נפק"מ בין אם אותו יום נקרא יום ה' באלול או יום ו' באלול, סו"ס יום אחר הוא וחובה להתפלל בו כל תפלות היום דהיינו ערב ובקר וצהרים.

לעומת זאת, בשו"ת עמק התשובה לרב ראטה (חלק ב סימן ו) דן ממש בנדון שאלתנו, וכותב שחובת התפילה ביסודו של דבר היא מדי יום, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א):

הלכה א: מצות עשה להתפלל בכל יום… הלכה ב… חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום…

לדעתו, המסקנה מכאן היא, שאם אדם עבר את קו התאריך מזרחה, כך שהוא חוזר לאותו יום שהיה בו כשעלה למטוס, אף שבאמצע היה לילה במקום הימצאו, הרי כבר יצא ידי חובת התפילה באותו יום, ואינו חוזר ומתפלל:

הדבר ברור, שאם התפלל באיזה יום מהימים ידי חובת התפילות של אותו היום, וקפץ ודילג למקום שחזר לחול אותו היום וכנ"ל, כבר יצא ידי חובת התפילה, ואין צורך לחזור להתפלל עוד הפעם, אף שנתהווה אצלו בינתיים שקיעה וזריחה, מכל מקום, מכיוון שהוא אותו היום, כבר יצא ידי חובת אותו היום בחיוב התפילות שחייב מחמת אותו היום…
באופן שלפי עניות דעתי, אם נוסע מאוסטרליה לקאליפארניע, אם התפלל כבר באוסטרליה מעריב ושחרית של אותו היום, כגון ביום החמישי, שוב אין הוא חייב עוד הפעם להתפלל מעריב כשנעשה אצלו לילה, שזה הלילה הוא עוד הפעם ליל החמישי, שכבר התפלל בליל חמישי מעריב…

אלא שנדון השאלה שלנו אינו זהה לחלוטין למקרה שהוא דן בו. שכן, בנדון דידן מדובר בשאלה אם להתפלל מנחה ערבית במטוס, כשיתכן שמדובר במנחה של יום ד, וערבית של יום ה', שעוד לא התפלל. גם לשאלה זו מתייחס הרב ראטה בהמשך התשובה וכותב, שיתפלל במטוס, וממילא כשיגיע, לא יצטרך להתפלל שוב.

נמצא שלדעתו של הרב ראטה, יתפלל מנחה וערבית במטוס כשיגיע זמנן, ושוב לא יתפלל שחרית כשינחת, שהרי זו תפילה של יום ד, שאותה התפלל כבר במלבורן.

אמנם, גם הרב ראטה עצמו מציין, שהמנהג הוא כדעת בצל החכמה, שהיה הרב הראשי של אוסטרליה. וכן כתב גם בשו"ת להורות נתן (חלק יא סימן ח), שהמנהג הרווח הוא לחזור ולהתפלל שנית שחרית כשמגיעים לארה"ב מאוסטרליה, דלא כתשובת הרב ראטה.

(ישנו דיון אחר, בשאלה מה דינו של אדם שהתפלל או קיים מצווה ביום ב נניח, מצידו האחד של קו התאריך, ולאחר מכן טס, בלי שעבר עליו לילה, ועבר את קו התאריך וחזר לאותו יום שכבר קיים בו את המצווה. כגון שאכל מצה או התפלל שחרית ביום ב' באוסטרליה, ונחת בארה"ב בלי שיעבור עליו לילה. בזה נחלקו הפוסקים אם צריך לחזור ולאכול מצה ולהתפלל. עיין בספר תאריך ישראל סימן ד, שמביא דעות הפוסקים בזה. שיש שאמרו שבכל מקרה צריך לחזור ולקיים את המצווה, ויש שאמרו שבכל מקרה לא יחזור ויקיים את המצווה, ויש שחילקו בין סוגי מצוות שונים. אלא שכל הדיון שם הוא במי שלא שקעה או זרחה עליו השמש במטוס, כך שבעצם מצד הטיסה לא צריך לומר שהשתנה זמנו, אלא רק מצד שעבר את קו התאריך).

עוד יש לציין, שכל הדיון הוא רק לדעה שאכן יש משמעות לקו התאריך. אם אין מושג של קו התאריך, וכפי שנוקט הרב כשר, בוודאי שיש להתחשב רק בתפילות כפי המצב במטוס, וכפי שנוקט למעשה בשו"ת בצל החכמה.

(ועוד יש להזכיר דעת חלק מהפוסקים, שקו התאריך עובר בקו ישר של 90º מזרחה לארץ ישראל, כך שמלבורן נמצאת באותו צד של קו התאריך כמו לוס אנג'לס, כך שממילא אינו מחליף יום באמצע)

לכן למעשה, מבלי להחליט בסוגיית קו התאריך לענפיה השונים, ניתן לומר שלנדון שאלתנו, יתפלל במטוס מנחה וערבית, על פי זמני השקיעה במהלך הטיסה, וכשיגיע לארה"ב ויגיע שוב זמן תפילת שחרית, יתפלל שחרית במקומו.

זמני התפילה כשטסים בגובה רב

מה שנותר לדון בו, הוא האם לחשב את זמני השקיעה והזריחה לפי המצב בגובה הקרקע, או במקומו של המטוס באוויר. כידוע, נחלקו הפוסקים ביחס לזמני השקיעה, האם לחשבם לפי פני הים תמיד, או להתחשב בגובה של הקרקע, וכך למשל בירושלים, שהיא גבוהה יותר מהים, השקיעה מתאחרת בכמה דקות.

אמנם, יש מקום לומר, שגם אם מתחשבים בשקיעה בגובה פני הקרקע, כשהם גבוהים יותר, אין להתחשב במי שטס במטוס גבוה מעל פני הקרקע. ספק זה נזכר בספר בין השמשות לרב טיקוצ'ינסקי (עמ' נה, בהערה), ובשו"ת תשובות והנהגות (ה, לה) כתב:

ומיהו באוירון יש להסתפק האם כל זמן שרואה את השמש דינו כיום, אבל נראה דכיון שזהו באקראי לא נקבע כן, וקובעים יום ולילה כפי מקומו הטבעי למטה, ואף שנראה לו השמש מצד גבהו הוא לילה, ותלוי כפי הזמן למטה, וכ"כ הגרא"ז מלצר זצ"ל שבדבר העשוי בידי אדם כגון מגדל או בשוהה באוירון ודאי דיש לנכות הגובה וגם הגרימ"ט הסכים לו בזה.

וכעין זה נראה גם מדברי האגרות משה (אורח חיים ג צו):

ולענין תפלה כשנסע ממקומו בלילה תיכף כשיתחיל להאיר אף שעבר רק זמן מועט הוא יום אצלו, ואם יתאחר מלהאיר לא יותחל היום אצלו אלא כשיאיר ואז יתפלל ואין בזה שום נידון. וחשבון הג' שעות לזמן ק"ש וד' שעות לזמן תפלה לא שייך אצלו כי נידון למעלה בעראפלאן איך הוא אז באותו מקום שם למטה שמשתנה זה בזמן קצר לכן יתפלל תיכף כשתנץ החמה.

ואמנם, יש מקום לומר, שיש הבדל בזה בדיון על זמן השקיעה לעומת זמן הזריחה. בספר זמנים כהלכתם לרב דוד יהודה בורשטיין (פרק ב סעיף ה – עמ' קסח) כתב:

לעיל נתברר, שהעיקר להלכה הוא דאת השקיעה ההלכתית מחשבים תמיד בניכוי כל ההרים המסתירים שבמערב, ואילו לגבי הנץ ההלכתי, חזינן כנ"ל דיש שנקטו דזמן הנץ ההלכתי הוא "הנץ הנראה", דאין מנכים לגבי הנץ את ההרים המסתירים שבמזרח. ויש לבאר את טעם החילוק ביניהם…
דהשקיעה ההלכתית זהו זמן קובע מדאורייתא בגדרי יום ולילה. דבשקיעה נגמר היום ודאי ההלכתי, ומתחיל בין השמשות. ולעניין זה ודאי יש לנכות את כל ההסתרות, משום דכל ההסתרות הן רק למטה על הארץ, אבל דרגת האור השולטת למעלה בכיפת השמים היא דרגת אור של יום ודאי, דדרגת האור בכיפת השמים נקבעת אך ורק ע"י מקום הימצאות השמש ביחס לאופק המישורי הכללי וזו אכתי דרגת אור של יום ודאי, של לפני בין השמשות, לכן דינא בכל מקום, גם במקומות המוסתרים, עדיין יום הוא, ולא בין השמשות.
מה שאין כן הנץ ההלכתי, איננו זמן קובע בגדרי יום ולילה, שהרי מן התורה מעלות השחר הוא יום ודאי לכל דבר, אלא הוא רק זמן קובע בגדרי דאורייתא של "בשכבך ובקמך", ובגדרי דרבנן של "ייראוך עם שמש", וכן בגדרי דרבנן של "היום הברור" שלא יטעו בו. ובכל אלו יש סברא גדולה לומר דבכל אלו בעינן דוקא שתיראה השמש בפועל בעינינו…

ועם כל זה, לנדון דידן, היות שהשאלה היא לגבי זמן תפילת מנחה וערבית, שתלויים בשקיעה, יש לנהוג על פי זמן השקיעה בקרקע, מתחת למטוס. וכשנראה שעל פני הקרקע חשוך, יכול להתפלל ערבית במטוס, גם אם יש שם אור.