שופט בית המשפט העליון האמריקאי, לואי ברנדייס, טבע את הביטוי "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", האומר ששקיפות היא כלי חשוב ביותר במלחמה בשחיתות. הרבה מהפעילות התקשורתית, והדיונים ברשתות החברתיות, הם בעצם חשיפה לאור השמש של דברים שאנשים וגופים שונים רוצים להשאיר מוסתרים.
השאלה שבה נעסוק במאמר זה היא, מה מקומו של כלל זה מול הלכות לשון הרע. האם הלכות לשון הרע מאפשרות העלאה על סדר היום הציבורי של נושאים, שמושאיהם היו מעדיפים שישארו נסתרים מעין הציבור.
החיוב לפרסם לשון הרע כשהיא 'לתועלת'
הגמרא בנידה (סא.) אומרת:
תנא הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
על פי הגמרא, גדליה בן אחיקם נתבע על כך שלא פעל על פי עצתו של יוחנן בן קרח. דמם של האנשים שמתו יחד עם גדליה רובץ לפחו של גדליה.
ומכאן מסיקה הגמרא:
אמר רבא האי לישנא בישא אף על פי דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי.
כלומר, כאשר אדם שומע לשון הרע, כמו גדליה בן אחיקם, אף שאינו רשאי להאמין לה, מוטל עליו לחשוש למה שנאמר, ולפעול כדי להגן על עצמו או על אחרים. הדברים מתחדדים יותר בסיפור בהמשך הגמרא:
הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו.
בתוספות הרא"ש במקום כתבו:
אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא איבעי ליה למיחש – פירש רש"י, ושמא הרגתם, ואסור להציל אתכם. ותימה הוא לומר כן, שאם יצא קול על האדם שחטא, שבשביל זה אסור להציל נפשו.
ונראה דברי רב אחאי, שפירש בשאילתות, אם הרגתם חייבתם ראשי למלך, שהתרה מלקבל רוצחים. ובענין זה דווקא יש לחוש ללישנא בישא, היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים, אם לא יחוש לו. וכן ההוא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל וכלל.
השאילתות כותב, שמה שמותר 'למיחש' ללשון הרע, היינו כדי להגן על עצמו, או כדי להגן על אחרים. מסתבר, שבכלל ההגנה על אחרים, גם להעביר להם את המידע. ולא רק שמותר להעביר את המידע, אלא אף חובה לעשות כן. שהרי על כך בדיוק נתבע גדליה בן אחיקם. וכן כתב רבי ישראל איסר בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (סימן קנו):
הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם…
וכן כתב גם החפץ חיים (הלכות רכילות כלל ט סעיף א):
אִם אֶחָד רוֹאֶה, שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּאֵיזֶה דָּבָר עִם אֶחָד, וְהוּא מְשַׁעֵר, שֶׁבְּוַדַּאי יְסֻבַּב לוֹ עַל יְדֵי זֶה עִנְיָן רַע, צָרִיךְ לְהַגִּיד לוֹ כְּדֵי לְהַצִילוֹ מִן הָעִנְיָן הָרַע הַהוּא.
ומקור דבריהם בדברי הרמב"ם (הלכות רוצח פרק א הלכה יד):
כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו…ויכול להצילו הוא בעצמו… או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו… העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
איסור לשון הרע – האם תלוי רק בכוונה?
האם המסקנה מהמקורות היא, שכל שהמספר חושב שיש תועלת מהלשון הרע שהוא מספר, אין בזה איסור?
ישנם פוסקים, שנראה מדבריהם, במבט ראשון, שאיסור לשון הרע תלוי בכוונה בלבד, וכל שכוונת המספר לתועלת, שוב אין בזה איסור לשון הרע. כך למשל כותב הרב עובדיה (יחווה דעת ד,ס) ביחס למי שיודע על חברו שהוא חולה במחלה שאינה מאפשרת לקבל רשיון נהיגה, האם הוא מחוייב לדווח על חברו למשרד הרישוי:
ומכל מקום נראה, שכל זה (-שיש איסור לדבר לשון הרע) הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר.
וכן כותב הרב אשר וייס (כאן):
ונראה ביאור הדבר, דאף דלשון הרע עבירה חמורה היא, יסוד גדרו בתורת המידות. וכל שאין לו כונה להרע לחבירו ולהזיקו אלא מסיח לפי תומו דברים שאינם דברי גנאי בעליל, אין בו חטא כלל, ולא דהוי עבירה בשוגג. דכיון דיסוד החטא בהשחתת המידות, בתר כונה אזלינן.
ראייתו של הרב וייס היא מדברי רש"י במועד קטן (טז.). הגמרא שם אומרת:
רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא. אמר ליה רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי. אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה? אזל אמר ליה לאבוה. איקפד. אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה, אמר ליה: בר קפרא, איני מכירך מעולם. ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
רש"י: צריך רבי – רבי אבוה דרבי שמעון הוה. מה רבי אומר בדבר זה – אין רבי בעולם היודע דבר זה. אמר ליה לאבוה – לפי תומו, ולאו משום לישנא בישא. לאיתחזויי ליה – לבקר את רבי, שהיה חולה, שקבל עליו יסורין. אמר ליה בר קפרא איני מכירך – רמז לו שאינו רוצה לראותו.
לכאורה, בר קפרא זלזל ברבי יהודה הנשיא, שהרי אמר שאינו יודע ליישב קושי מסויים. רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא הלך וסיפר את הדברים לאביו. והוא הקפיד על בר קפרא. כיצד היה מותר לרבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא לספר את הדברים לאביו? הלא זו לשון הרע? תשובתו של הרב וייס מבוססת על דברי רש"י במקום, שרבי שמעון סיפר את הדברים לאביו 'לפי תומו, ולא משום לישנא בישא'. כלומר, איסור לשון הרע תלוי בכוונת המספר, וכל שאין כוונתו ללשון הרע, אין בכך איסור.
אלא שעל כך יש להקשות מהגמרא בפסחים (קיג:):
שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי.
כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך אסהדת ביה – שם רע בעלמא קא מפקת ביה.
במקרה המתואר בגמרא, זיגוד בא להעיד על כך שטוביה עובר עבירות תחום שבין אדם למקום. רב פפא הלקה את זיגוד, והסביר שכיוון שאין שום דבר שניתן לעשות על סמך עדותו של זיגוד, הרי שמדובר בלשון הרע בלבד. נמצא שזיגוד חטא בלשון הרע, ואילו לגבי טוביה, אין שום מידע בעל משמעות.
כאן נראה, שהשאלה אם מדובר בלשון הרע מותרת או אסורה אינה נמדדת לפי כוונת המספר, אלא לפי התועלת שבסיפור, וכיוון שלא היתה תועלת מהסיפור, יש כאן לשון הרע, אף שהמספר לא דיבר לשון הרע 'סתם', אלא מתוך מטרה לתועלת.
כך היא גם פשטות הדברים אצל החפץ חיים. שהרי, בהלכות לשון הרע כלל י סעיף ב, החפץ חיים מונה שבעה תנאים הדרושים כדי לספר לשון הרע לתועלת, כפי שעוד נראה לקמן. אחד מהם (החמישי במספר) הוא כוונה לתועלת. אולם כוונה לבד אינה מספיקה, שהרי יש עוד שישה כללים שם. וכן מבואר להדיא בהלכות רכילות (כלל א אות ג):
ודע, דאיסור רכילות הוא אפילו אם אין מתכוין ברכילותו להכניס שנאה בלבו על אותו פלוני, ואפילו אם גם לפי דעתו כדין עשה פלוני שדיבר עליו או עשה לו המעשה הזה. כגון: ששמעון מוכיח לראובן על מה שדיבר עליו או עשה לו ענין פלוני ופלוני, וראובן מתנצל עצמו שהדין עמו, והראיה שגם יהודא אמר עליו כן, אפילו הכי אם הוא משער שעל ידי זה תכנס שנאה בלב שמעון על יהודא, רכיל מיקרי.
כדי ליישב את הראיה ממועד קטן כותב החפץ חיים (כלל ז, באר מים חיים אות יח):
ומה שכתב רש"י "לפי תומו", היינו דלאו אדעתיה היה בשעת מעשה.
נמצא שלדעת החפץ חיים, רבי שמעון נכשל בשוגג באיסור לשון הרע.
מלבד מה שהדבר קשה קצת, לומר על רבי שמעון שנכשל בלשון הרע, זה גם לא כ"כ מתיישב בלשונו של רש"י. שהרי אם כן, בשביל מה כתב רש"י את הדברים ומה הרוויח בתירוצו?
אלא שהחפץ חיים מביא כמה וכמה ראיות לכך, שגם מי שמדבר לשון הרע סתם, דרך שחוק וקלות ראש (כלשון הרמב"ם בהלכות דעות ז, ד) עובר באיסור. כיצד מבאר הרב וייס את הדברים:
ולעניות דעתי נראה יותר, דשאני המספר לשון הרע דרך קלות ראש דהוי פושע גמור, ובזה ודאי עובר בחטא, כיון שהדברים מצד עצמם הם לשון הרע גמור… מה שאין כן בדבר שאינו לשון הרע גמור מצד עצם הענין, כהא דבר קפרא שדעתו היה שאין רבי בעולם שיכול לפשוט הלכה זו, ורבי שמעון ברבי חזר על דבריו בפני רבי לא להרע לבר קפרא אלא לשאול לדעת רבי על דברי בר קפרא, בזה אין איסור לשון הרע, כיון שמספר לפי תומו והדברים מצד עצמם משתמעין לשתי פנים ואינם לשון הרע גמור ושאני לפי תומו מקלות ראש, אבל במתכוין להרע לחבירו עובר בכל ענין.
לפי זה, גם בסוגיה בפסחים, היות שהיה מדבר בלשון הרע גמור, כלומר, התוכן היה לשון הרע לגמרי, אלא שזיגוד חשב שהוא עושה זאת לתועלת, כאן, אם אין התועלת ברורה, אין לומר שכוונתו היתה שלא לדבר לשון הרע.
כך גם ביחס לתשובתו של הרב עובדיה שהוזכרה לעיל. לספר על אדם שהוא חולה במחלה זה כשלעצמו אינו לשון הרע גמור, ולכן, כל שכוונתו לתועלת, אין בזה לשון הרע כלל.
אם כן, גם לפי דרכו של הרב וייס, בדרך כלל, כשרוצים לחשוף עוולה ציבורית, מדובר בלשון הרע של ממש, ולכן השאלה אם יש תועלת בסיפור מהווה מרכיב משמעותי, ואי אפשר להסתפק בכוונת המספר, שהיא לתועלת במובן הרחב של המילה.
בין הענשת החוטא למניעת פגיעה באחרים
בהלכות לשון הרע (כלל י, סעיפים א – ב) החפץ חיים מונה שבעה תנאים לסיפור לשון הרע לתועלת:
א. אם אחד ראה אדם שעשה עולה לחבירו… יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך.
ב. ואלו הן: א) שיראה זה הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים… ב) שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להיזק וכיוצא בזה… ג) שיוכיח את החוטא מתחלה ובלשון רכה… ד) שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא. ה) שיכוין לתועלת… ו) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר. ז) שלא יסובב על – ידי הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית – דין…
בהלכות רכילות (כלל ט, סעיפים א-ב) החפץ חיים השמיט שנים מהתנאים האלו: ידיעה אישית של מספר הלשון הרע, ואמירת תוכחה לחוטא לפני שמעבירים את המידע.
בבאר מים חיים (הלכות רכילות, כלל ט, סק"ט) הסביר מדוע השמיט שני תנאים אלו:
והנה אחר שעזרני ה' יתברך לבאר כל החמשה פרטים, נפרש עוד… למה חיסרתי כאן הפרט… שידע את הדבר מעצמו.
משום דיש לי ספק עצום אם כאן צריך לפרט זה, דלכאורה די בזה אפילו רק אם שמע מאחרים… אלמא דאם שמע ענין שיכול להיות היזק לאחרים אם לא יגלה את אזנם, כגון שאחד רוצה להזיק לזה… הגם דעל פי דין אסור להאמין בדבר זה מחמת איסור קבלת לשה"ר, אעפ"כ לחוש מיבעי, וצריך לגלות את אזנו כדי שישמור את עצמו…
ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה. משום דנ"ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים, מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה אולי לא יקיים דברו.
כלומר, התוכחה נחוצה כאשר רוצים רק בטובתו של החוטא, אבל כאשר המטרה היא מניעת נזק לאחרים, אין להמתין עם העברת המידע עד לתוכחה. וכן ניתן להעביר גם מידע שהוא שמועה, אף שהמעביר אינו יודע את המידע מכלי ראשון.
החפץ חיים חוזר על ההיתר הזה גם במקום אחר ומרחיב אותו עוד יותר (הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י):
אם רואה אדם באחד מדה מגונה… נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חברו ולשמוח לקלונו, אבל אם כונתו לשמר את חברו שלא ילמד ממעשיו פשוט דמותר ומצוה נמי איכא.
אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה להמספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חברו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת, כמו שיתבאר לקמן בכלל ט', שמצוה רבה היא להפריש בניו הקטנים מזה העוון, ועתה הוא מספר בעצמו…
כלומר, מותר לאדם לספר את גנותו של חברו אם מטרת המספר שילמדו להיזהר ממנו וממעשיו הרעים (עוד נדון בהיתר זה בהמשך הדברים) ב"באר מים חיים" (שם, סקמ"ג) כתב:
ובכאן אין צריך הפרטים דלקמן בכלל י' כי הפרט הא' שנזכר שם דהיינו דוקא אם ראה בעצמו ולא אם שמע מאחרים, בכאן אפילו אם שמע מאחרים הלא יש לקבל דבר זה לענין לחוש לעצמו ולאחרים…
ומכל מקום יש חילוק בזה, דאם ראה בעצמו מותר לו לספר בהחלטה, אבל אם לא ראה בעצמו רק שמע מאחרים, יש לו לומר להם בלשון זה: שמעתי אומרים עליו כך וכך על כן יש מאוד לחוש ולשמור ממנו.
ולענין הפרט שלא יגדל העוְלָה יותר ממה שהיא, אם יספר להם כאשר הוא לא יתרחקו מאתו ויכול לבוא מזה ריעותא, אפשר דמותר לגדל. וכן כל שאר הפרטים דלקמן אינו מצוי כאן, רק העיקר שבכולם שיכוין לכבוד השם דהיינו אם הוא רואה שיהיה מזה תועלת ולא מצד שנאה.
כלומר, גם כאן אפשר לספר, אפילו אם המידע אינו מכלי ראשון, ובלבד שהמספר ידגיש שהמידע אינו מכלי ראשון. באופן מפתיע החפץ חיים מוסיף שמותר למספר גם להגדיל את העוולה יותר ממה שהיא באמת, אם היא לא תתקבל על לב השומעים בלא להגדילה.
נמצא אם כן, שכאשר באים לספר מידע שמטרתו למנוע פגיעה באחרים, מותר לספר אותו אפילו אם המידע אינו מכלי ראשון, ואפילו אם לא הוכיחו תחילה את הפוגע הפוטנציאלי. כמובן, עדיין נדרשים התנאים האחרים, וכאן נדגיש בעיקר את הצורך שכוונת המספר תהיה אכן לתועלת, כלומר למניעת פגיעה, ולא להענשה, וכמובן לא לנקמנות וכיוצא בזה.
מתבקש, שהיישום המעשי של העניין הוא, שאם מדובר בחשיפת שחיתות שהתבצעה בעבר, ואין לה השלכות למעשה היום, מלבד עצם הענשת הפושעים, הרי שהכתובת הראשונה צריכה להיות המשטרה וכדומה, שהם הגופים שיכולים לבצע חקירה יסודית של העניין, ולהעניש את מי שיש להענישו בלי להוציא את המידע לחוץ. אבל כאשר יש תועלת באזהרת הציבור, שלא יפגע, יש מקום לומר שאין בעיה בפרסום המידע.
לשון הרע לתועלת כשהדבר גורם נזק למי שמספרים עליו
החפץ חיים כותב, גם בהלכות לשון הרע (כלל י) וגם בהלכות רכילות (כלל ט), שאחד התנאים הנדרשים כדי שיהיה מותר לספר לשון הרע לתועלת הוא:
שלא יסובב על ידי הסיפור היזק לנדון יותר מכפי הדין שהיה יוצא, אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין.
ראייתו של החפץ חיים היא מהגמרא בבבא קמא (קיג:):
מכריז רבא, ואיתימא רב הונא, דסלקין לעילא ודנחתין לתתא: האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה – משמתינן ליה. מאי טעמא? דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד. ולא אמרן אלא חד, אבל בתרי לא; וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא, אבל בי דוואר, אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה.
הגמרא אומרת, שאם אדם מעיד לטובת גוי בתביעה נגד יהודי, שמתקיימת בבית משפט של גויים, משמתים אותו. הסיבה – הוא גורם הפסד לנתבע, שהרי הגויים מוציאים ממון גם על פי עד אחד.
אומר החפץ חיים, שברור שהעד חושב שהיהודי אכן חייב ממון כדין, ובכל זאת, אסור לו לגרום נזק ליהודי, באופן שלא היה נגרם אם היה מגיע לבית דין. וכיוון שבבית דין עדות של עד אחד אינה מועילה, הרי שידיעתו לבד אינה מספיקה.
הנדון של הגמרא בבבא קמא עוסק בהפסד ממוני – לנתבע יגרם הפסד משום שבית הדין של הגויים יוציא ממנו ממון. אולם, מה ביחס לסתם עלבונות הנובעים מכך שאדם מפרסם על חברו שהוא עושה דברים שלא כדין?
בהלכות רכילות כלל ט, בבאר מים חיים (סק"ט) החפץ חיים מביא דוגמא:
כגון שאחד רוצה ליקח איש אחד לשרת אותו, וזה ראהו מכבר שגנב אצל אחד, שהדין הוא שצריך לגלות לזה, אך באופן שלא יחסרו הפרטים המבוארים בסעיף זה. אף דבאמת יכול להיות שכבר נתחרט על זה, והסכים בדעתו שלא לעשות עוד, מכל מקום נכון לחוש לזה, ולשמור את האיש הזה ממנו.
אבל אם הוא רואה שע"י סיפורו יוכל להתגלגל שיתפרסם עי"ז בעיני אנשי העיר לגנב, וירעו עמו מאוד על ידי זה כמנהג הרע של איזה בעלי בתים שפוסקין דיני נפשות תיכף, באמרם כי הוא גרוע מכל אנשי העיר, ומצוה לרודפו בכל דבר. בעת כזאת, מאוד ומאוד צריך ליזהר שלא לגנות שום אדם, כי הוא פשוט כזורק חץ ע"י דיבורו.
מלשון החפץ חיים נראה, שעצם העובדה שכל אנשי העיר יבוזו לאותו אדם שגנב, מספיקה כדי למנוע את ההיתר לספר לתועלת. לכאורה, כך עולה גם מהתשובה של המהרי"ק (שורש קפח). המהרי"ק שם נשאל על מקרה שבו אשה סיפרה שהיא קיימה יחסים אסורים עם אדם בשם אהרון. ובעקבות זאת, אנשי העיר ביזו את אהרון, וסירבו להעלות אותו לתורה. המהרי"ק טוען, שאין לנהוג כך:
זה רבי אהרן ריסקי"א יצ"ו נרדף על לא חמס בכפו והדברים פשוטים אפילו לתנוקת של בית רבן דאין בדברי האשה הארורה הזאת ממש… דאפילו עד כשר לא מהימן וכ"ש האשה הארורה הזאת…
וגרסינן נמי פ' ערבי פסחים (דף קיג) טוביה חטא.. משמע משם שאין להאמין עד אחד לשום דבר. דאם יש להאמינו לשום ענין לבייש או להרחיק אותו שיהא מעיד עליו שחטא אמאי נגדיה ואמר ליה שום ביש בעלמא כו'. והא שפיר עבד דאסהיד ביה כיון דמהמנינן ליה לבייש או להרחיק ואין כאן משום לא תלך רכיל? אלא פשיטא דלא מהימן מידי אפילו לבייש או להרחיק.
ולא מבעיא דאין לבייש ולהרחיק על פי עד אחד אלא אפילו לשנאתו בלב מתוך עדות עד אחד אסור… ואפילו לשנאתו על פיה היה אסור כדפירשתי. קל וחומר בן קל וחומר, שאסור לביישו ולהרחיקו מפני דברי האשה הזאת… וכל שכן לביישו ברבים כאשר נעשה להעני הזקן רבי אהרן יצ"ו אשר ביישהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרוא בתורה בצבור ואין לך מלבין פני חברו גדול מזה.
כי לבזות את אהרון, פירושו להאמין שהוא אכן עשה את הדברים המיוחסים לו. אם כן, אם מפרסמים מידע על אדם, שבעקבותיו הוא יתבזה ברבים, הדבר יהיה אסור, לכאורה, אא"כ מדובר במצב שבו המפרסמים הם שני עדים כשרים, כאלו שהיו יכולים להגיע לאותה תוצאה בבית דין.
אם כך הם פני הדברים, הרי שכל מה שהתיר החפץ חיים הוא לספר לאדם בודד, באופן חשאי, כדי שהוא לא יפגע מהעסקת עובד גנב, או מהיכנסות בקשרי שידוכים עם אדם שאינו הגון. אבל לא לפרסם דברים ברבים, שהרי מן הסתם, הדבר יגרור עלבונות, כפי שאנו יודעים.
אלא שבמקום אחר, נראה מהחפץ חיים אחרת. כפי שציינו לעיל, החפץ חיים כותב (הלכות לשון הרע, כלל ד, סעיף י):
אם רואה אדם באחד מדה מגונה… נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חברו ולשמוח לקלונו, אבל אם כונתו לשמר את חברו שלא ילמד ממעשיו פשוט דמותר ומצוה נמי איכא.
אך באופן זה וכיוצא בזה נראה דמצוה להמספר לבאר הטעם למה מספר בגנותו של חברו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו שאסור לספר אפילו על אמת, כמו שיתבאר לקמן בכלל ט', שמצוה רבה היא להפריש בניו הקטנים מזה העוון, ועתה הוא מספר בעצמו…
כלומר, מותר לאדם לספר את גנותו של חברו אם מטרת המספר שילמדו להיזהר ממנו וממעשיו הרעים, ויתרחקו ממנו. האם סביר להניח, שכשאדם מפרסם בקרב בניו ותלמידיו שפלוני הוא אדם רע, ושלא להתחבר עמו, שהדבר לא יגרום לעלבונות לאותו פלוני? האם מעשיו הם רעים כל כך, שבעדות בבית דין היה נדרש מהציבור להתרחק ממנו? ובפרט שמדובר לכאורה בעד אחד.
לענ"ד, התנאי של החפץ חיים, שלא יגרם נזק יותר ממה שהיה נגרם בבית דין, אינו מכוון לנושא של עלבונות וביזוי. משני נימוקים:
ראשית, החפץ חיים כותב (הלכות רכילות כלל ט, באר מים חיים סקי"ז):
שלא אמרו מצוה לפרסם את החנפים אלא לענין להזהיר לכתחלה שלא יבוא להתחבר עמו כדי שלא יבוא לידי הפסד, או אפילו אם כבר נתחבר עמו, והוא יודע את טבע האיש שהוא מספר לו שרק יחוש לדיבורו לענין לשמור את עצמו, אבל לא שיסובב לו על ידו היזק ממש ממה שלא היה בא לו אפילו אם היה מעיד עליו בב"ד לבד.
הרי שהחפץ חיים מתיר לפרסם את החנפים, כשברור שהמטרה היא לבייש אותם, ובלבד שלא יסובב להם "היזק ממש". כלומר, יש הבדל בין עלבונות והתרחקות, ובין היזק ממש, שהוא כפי הנראה היזק ממוני.
ושנית, בהלכות לשון הרע (כלל י, באר מים חיים אות יב) החפץ חיים מקשה על הכלל שנקט, שאסור לספר לשון הרע, כשעל ידי כך יגרם הפסד למי שמספרים עליו, שלא היה מפסיד בבית דין ממה שכותב הרמ"א (חושן משפט שפח, ז):
יש אומרים, דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני הגויים, אף על פי דגרם למכה היזק גדול.
תשובתו של החפץ חיים מבוססת על דברי הש"ך במקום (סקמ"ה), שמביא את מקור הדברים מהמר"ם מריזבורק:
מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני, ועוד הולכים בכעסם – תעשה כך שלא יוסיף עוד. ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד, דאם לא כן, אין לך אדם מציל את חברו מיד מכהו. ודאי אם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה, כרב הונא דקץ ידא. או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאיבריו והא רפיא.
בעקבות כך כותב החפץ חיים:
דשם (-בדין המובא ברמ"א) איירי שיש בזה תועלת על להבא שלא יכהו עוד ואי אפשר להציל אותו בענין אחר, ומשום דאל"כ אין לך אדם שיציל את חבירו מיד מכהו כמו דאיתא בש"ך שם ובביאור הגר"א, ובענינא דידן איירינן רק להציל ממנו את ממונו שנתחייב לו עד עתה, ולהכי אסור אם יודע המספר שעל ידי זה יעשו אחר כך עם הנידון שלא כדין.
החפץ חיים משתמש בחילוק שהסברנו קודם, שיש הבדל בין לשון הרע לתועלת שבאה להעניש אדם ובין תועלת שבאה להגן על אחרים, וכאשר באים להגן על אחרים מפני נזק עתידי, מותר לגרום גם הפסד.
אם כן, מסתבר שגם כאשר מספרים על פלוני שהוא אדם לא טוב, ויש להתרחק ממנו, אף שמן הסתם יבזו אותו בגלל זה, אין להימנע מלספר, כי ההגנה על החברה חשובה יותר מאשר ההגנה על אותו אדם.
לאור זאת יש לומר גם, שמה שכתב החפץ חיים, שאם אדם יודע על פלוני שהוא גנב, שאין לו לפרסם ברבים שהוא גנב כדי שלא יעסיקו אותו, כי בני העיר 'ירעו עמו מאוד', היינו שלא יסתפקו רק בעלבונות וגידופים, אלא יפגעו בו ממש, פיסית.
לשון הרע על נבחרי ציבור
לאור מה שכתבנו לעיל, נראה פשוט, שניתן לקיים דיון ציבורי בהתנהלותם של אנשי ציבור העומדים לבחירה. כשם שאדם צריך להתרחק ולא להסתובב עם מי שמעשיו רעים, נראה פשוט, שצריך להיזהר מלבחור בנבחר ציבור שמעשיו רעים. ועל כן, חשוב לדעת דברים על התנהלותם של נבחרי ציבור, ואין בכך משום לשון הרע. ומותר, כפי שאומר החפץ חיים שם בבאר מים חיים, להעביר מידע גם אם אינו יודע אותו מכלי ראשון, ובלבד שמציין שהוא אינו יודע בוודאות את המידע.
אלא שכמובן, יש להיזהר מלהגזים ולומר דברים שאינם מדוייקים. ולכן במידה והיתה התרחשות חד פעמית, יש לציין שהיא כזו, ולא להניח ישר שהיא התנהלות דרך קבע של אותו מועמד.
ואף שמן הסתם דיון ציבורי יגרר, לדאבון לב, לגידופים ועלבונות שאינם ממין העניין, נראה שהחשיבות של הדיון הציבורי עדיין גוברת על העלבונות שמן הסתם יגרמו להם. עצם העלבונות והגידופים אסורים, בוודאי, אלא שאין להימנע מהעברת מידע על אנשי ציבור, בגלל האופי הצפוי של הדיון.
עם זאת, אם העלאת המידע הזה עלולה לגרום לפיטורים של אדם שעובד (מה שרלוונטי בעיקר באנשים שאינם עובדי מדינה, ואינם מוגנים בקביעות, אלא ניתן לפטר אותם סתם כך), יתכן שאסור להעביר את המידע, בגלל הנזק שיגרם לעובד.