בדרך כלל, משמעות המילה קהל היא התקבצות של פרטים. עם ישראל נקהל לפני אוהל מועד. גם בפסוק "גוי וקהל גויים יצא ממך" המפרשים מסבירים שיהיו כמה עמים, שיתקבצו לקהל, שיצאו מיעקב.
בפרשה שלנו, יש למילה זו משמעות שונה, לכאורה. התורה אומרת שישנם כל מיני אנשים, שהם חלק מעם ישראל, ואף על פי כן, הם אינם מותרים לבוא בקהל, כלומר, אסור להם להינשא למי שהוא חלק מהקהל. לממזר אסור לבוא בקהל, ולכל מיני גרים – מואבים, אדומים, מצרים בחלק מהזמן – אסור לבוא בקהל.
ברור, שהמילה קהל מתייחסת רק לאותם בעם ישראל שיכולים להינשא ביניהם, ולא למי שהוא בחוץ. אבל מה ההגיון מאחורי הקבוצה הזו? איזו משמעות יש לכך שהראויים להינשא נחשבים קהל?
הרש"ר הירש בכמה מקומות מדבר על כך שעם ישראל הוא קהל – אוסף של פרטים שמתחברים ביחד. הדבר הזה בא להדגיש, שהתורה היא לא עניין ליחידים, אלא לציבור. במובן הזה, יחידת הקהל הבסיסית, היא המשפחה. זוג נשוי, ולאחר מכן, עם ילדים. לכן, כבר ביציאת מצרים, את קרבן הפסח הקריבו 'איש שה לבית אבות', להורות, על חשיבותה של המשפחה, כבסיס ללאומיות.
מה ההבדל בין עבודת ה' של יחידים, לזו של ציבור? למה המשפחה כ"כ משמעותית?
היחיד אינו מחוייב. חופשי, זה לגמרי לבד. המעבר לחיי משפחה, דורש מחוייבות. מחוייבות לבן ובת הזוג, מחוייבות לילדים, מחוייבות להורים. הבנת המחוייבות הזו, היא הבסיס למחוייבות לאומית לקב"ה. עבודת ה' שלא נשענת רק על קפריזות ורצון, אלא על מחוייבות עמוקה יותר. אפשר להוסיף, שהאנשים האסורים בקהל יכולים ללמד אותנו על טבע המחוייבות הזו.
מי שלא יכול להוליד ילדים, פצוע דכא וכרות שפכה, הוא לא חלק מהקהל. כי מחוייבות זה לא רק לבן ובת הזוג, שבחרנו אותם, אלא להורים ולילדים, שלא בחרנו להיות איתם. הם פשוט חלק מהמשפחה, ואנו מחוייבים אליהם.
ואפשר לראות דבר מעניין נוסף – הגמרא אומרת ש"קהל גרים לא איקרי קהל" (אה"ע ד, כב). לכאורה, אין לנו כמו הגר, שבחר במחוייבות לקב"ה, שבחר להיכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה. ועדיין, הגר עוד לא הפך את הבחירה שלו למחוייבות. פוק חזי, כמה גרים חוזרים לסורם. רק כניסה לחלק ממשפחת עם ישראל 'שורשית', ויצירת מחוייבות משפחתית, תהפוך את צאצאיו של הגר לחלק מעם ישראל בצורה מלאה.
אדם יכול לאהוב את הקב"ה, ולעבוד מתוך רצון אמיתי. אבל עדיין, זו לא עבודת ה' מלאה. יש בה מימד מסויים של עבודת העצמי, כי סוף סוף, הוא עושה את מה שהוא אוהב. כשאדם בוחר זהות, כשהוא אומר לעצמו אני חלק ממשהו, גם כשלא הכי מתחשק לי, וגם כשאני לא בדיוק מתחבר. כשהוא מרגיש שהוא צריך לתת ולהקריב בשביל הזהות הזו, ולא רק לעשות מאהבה, אז הוא נכנס במחוייבות משמעותית יותר.