מי שהצליח להגיע כבר עד לסוף פרשת השבוע, יודע שלקראת הסוף, משה רבנו אומר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
לדעת רבים מהמפרשים, יש כאן אמירה מעניינת, על כך שלמרות שעם ישראל ראה ניסים גלויים, הם לא הצליחו להפנים את המסר. היה חסר איזשהו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע.
למה זה? איך, למרות כל הניסים המרשימים, עם ישראל לא מפנים את נושא האמונה בקב"ה?
אני חושב שהתשובה היא, שבגלל כל הניסים המרשימים, עם ישראל לא הפנים את נושא האמונה. כל מי שמכיר קצת מחקרים על למידה, יודע שלמידה צריכה להיות פעילה. אם התלמיד לא פעיל, לא מעורב, אפשר לדחוס לתוכו הרבה ידע, אבל זה יצא החוצה מהר מאוד, ולא ישאר כלום. מה שלא בא בעמל, לא נשאר.
טרם שנחזור לענייננו, נעיר שיש לזה היבט מעניין במקום נוסף בפרשת השבוע. את הפסוק "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-הֶיךָ" דורשת הגמרא במסכת ברכות (סג:): "הסכת – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה". לרב קוק, בעין אי"ה שם (אות שמא) יש כמה נקודות חשובות על הצורך בלימוד עם אחרים. בין השאר, כדי לקבל מידת סבלנות משמיעת דעות של אחרים, ומהתמודדות מול עמדותיהם. גם כאן, הלימוד בחבורה לא תמיד מקל על הלמידה. לפעמים לומדים מהר יותר לבד. אבל דווקא בגלל שהוא דורש מאמץ, וסבלנות מאת הלומדים, הוא מה שגורם לתורה להיקנות.
ואם נחזור לענייננו, גם אמונה היא דבר שנקנה בעמל. פירוטכניקה ופיצוצים זה יפה ומרשים. אבל אמונה שיכולה לעמוד במבחן, היא אמונה שנקנית בעמל. דווקא כשאדם מתמודד עם הקשיים, ונאלץ להתמודד איתם לבד, דווקא אז הוא מברר את משמעות האמונה עבורו, ואז, רק אז, הוא באמת מקבל את הלב לדעת, את העינים לראות ואת האזניים לשמוע.