השנה חגגתי יום הולדת ארבעים. לרגל העניין הזה, אני רוצה להביא כאן גם דברים שהרבי מפיאסצנה, כתב ביומן שלו דברים שאחרי כן נתפרסמו ב'צו וזירוז' (אות יט) דברים לרגל יום הולדת ארבעים שלו

נכנסתי כבר בשנת הארבעים לימי חיי… זאת אומרת, שכבר יתחילו הימי ירידה שלי, וכבר אתחיל להזדקן.

לבי ירא ויפחד. לא מן הליכות שנותיי כל כך אני מפרכס, כי לכך נוצרתי. רק מן דלות שנותי, שעברו ועוברות בדלות ורקות, בשפלות וקטנות…

בעוד לבי מזדעזע מן שנת הארבעים אשר לנגדי ומן ראשית הזקנה הקרובה אלי… אנסה להתאזר בכל כחי ולקבל עלי ולהתקשר בו יתברך בקשר של קיימא…

ומה אקבל עלי?

ללמוד יותר – כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל, איני הולך בטל.

להתרחק מן התאוות – אם אין יצרי מרמה אותי, ברוך ה' אינני משועבד כ"כ לתאווה גופנית ח"ו.

ומה חסר לי?

פשוט, להיות יהודי חסר לי.

דומה אני בעיני כצורת אדם מצויירת, שהכל בה. הגוונים, הצורה וכו', רק אחת חסירה – הנשמה חסרה.

רבונו של עולם… מושלך ומרוחק אני ממך ומכל היכליך הרחק מאוד. פשוט רוצה אני מעתה להתגייר, ולהיות מעתה יהודי.

רבש"ע, הושיעני, שלא אבלה את שארית שנותי בין חמורי אתוני וכלבי, קרב אותי אליך, והכניסני היכל לפנים מהיכל. קשור אותי אליך לעולם ועד מתוך הרחבה.

הרבי מפיאסצנא ירא את גיל 40. לא כי קרובים ימיו לעבור, אלא כי הוא חושש שהימים הבאים יעברו עליו בדלות וריקות. הוא מפחד לגלות, שבערוב ימיו הוא חי כל הזמן "בין חמורי אתוני וכלבי". הוא ובעלי החיים.

אבל איך אפשר לומר את זה על אדם שמעיד על עצמו שאין לו דרך ללמוד יותר ממה שהוא לומד עכשיו. שהוא אינו משועבד לתאוות גופניות. מה עוד הוא רוצה?

לפני שבוע וחצי לקחתי את הרכב לעשות טסט. השארתי אותו במוסך, והלכתי לשבת ללמוד במרכז. ישבתי בספרייה שם שלוש שעות של שקט, שרוי ראשי ורובי בספרים.

זה לא משהו שיוצא לי הרבה לעשות. פרק זמן משמעותי בנחת, כשלא ממהרים לשום מקום, פשוט לשבת וללמוד. וזה בהחלט עורר געגועים לתקופה, שבה זכיתי לשבת יותר בבית ה' ולבקר בהיכלו.

אני זוכר שלפני כמה שנים, דיברנו על כך לפני נעילה. על איזו תקווה ותפילה, שאחרי היום המרומם של יום הכיפורים, כששערי שמים ינעלו להם, אנחנו נהיה בצד השני שלהם. לא במובן הפיסי, ח"ו, אבל במובן הרוחני. שנזכה, להרגיש שנמצאים בבית ה'. שלא טרדות העולם הזה הם המרכז של מה שמניע אותנו, אלא עניינים שברוח. שיהיה פנאי, פשוט פנאי נפשי, לעסוק בעניינים שברוח.

אני מאוד מאוד מתחבר לרצון של דוד המלך, שאנו מתפללים בחודש האחרון כל יום את דבריו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ועם זאת, השנה, שמעתי דרשה של הרב אשר וייס, על הפסוק הזה, ששם אצבע על פועל נוסף בפסוק: "ולבקר בהיכלו".

מה ההבדל בין ישיבה בבית ה' ובין ביקור בו?

ר' אשר מסביר, שמי שמבקר, רואה את הכל בפעם הראשונה. הוא מתלהב מכל דבר קטן. כי זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו. כשלמדתי בכולל, אחד מראשי הכולל היה נוהג להדגיש בפנינו שחשוב ללמוד עכשיו, "כי כשתהיו רבנים, לא יהיה לכם זמן ללמוד". וזה נכון. אבל כשנמצאים בכולל, כשזו המציאות היום יומית שלנו, קשה לפעמים לשים לב, עד כמה זו אכן זכות 'לשבת בבית ה' ". ככה זה כשרגילים.

במחשבה נוספת, לא רק את הפועל 'ולבקר בהיכלו' יש לראות על זו הדרך, אלא גם את הפועל שבאמצע "לחזות בנועם ה' ". מה יגרום לנו לחזות בנועם ה'? אני נזכר במילים של שיר של לאה גולדברג:

זה לא פשוט לדעת לראות את סודו של עלה קמל ונועם פרי בשל. וכמובן, זה לא פשוט לדעת ולראות את סוד הנועם  של תפילה, של שעת לימוד תורה, של שעה של תורה ומעשים טובים שטובים יותר מכל חיי העולם הבא.

את האתגר הזה קראנו אך לפני שבוע, בפרשת כי תבא:

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-הֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: 

וכפי שרש"י שם מביא את דברי חז"ל:

היום הזה ה' א-היך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם

האתגר, שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, הוא אתגר גדול מאוד עבורנו.

האתגר הזה גדול עוד יותר, ככל שהשנים חולפות. כי בסך הכל, בחלוף השנים דברים נוטים להפוך להיות רגילים יותר. אנו הולכים ומתרגלים לעצמנו, לאנשים שסביבנו. ועם הזמן, יותר ויותר קשה לנו להסתגל לדברים חדשים, ולהתרגש.

דיברנו בליל שבת על תחושת עצירה בעבודת ה'. כשאדם יודע לענות למה הוא לא עושה כל מיני דברים. כי אי אפשר. כי זה לא אני. כי אני לא מסוגל. לי זה לא מתאים.

זה מחסום בנפש. בשלב מסויים בחיים, אדם כבר לא מחפש אופקים חדשים. הוא כבר יודע מי הוא. והוא בסדר עם זה. ברוך ה'. הוא בסדר.

ונדמה לי, שזה מה שהרבי מפיאסצנה מדבר עליו. מסתבר, שגם כשעובדים את הקב"ה, אפשר לחוש שהעבודה אינה ממלאת אותנו. אדם עדיין כאן, והקב"ה רחוק שם. לא נוצר מפגש. לא נוצר קשר. עושים הכל. ובכל זאת, לא מתרחש כלום.

זה נכון גם בהקשרים אחרים בחיים. מה נשמע? ברוך ה'. איך בעבודה? ברוך ה'. הילדים? ברוך ה'.

באמת הכל בסדר. באמת נחמד. באמת סביר. אין תקלות, אין תלונות, יש כסף יש הכל. באמת הכל בסדר. ובאמת ובכל זאת, משהו חסר.

חסרה התרגשות. התלהבות. תחושה של אופקים חדשים. של אפשרות לצאת מעצמך ולהתעלות. להיכנס לעוד היכל שלפנים מהיכל.

מצוות התשובה, שאנו עסוקים בה כבר חודש שלם, נותנת לנו את האמונה, שאדם יכול לצאת מעצמו, ולצאת אל עצמו. להשתנות ולהתפתח:

הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי-אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפַּתְּחוּת הָאֲמִתִּית הַשְּׁלֵמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ (אורות התשובה ה, ג)

כל העיסוק שלנו בחודש האחרון, הוא באמונה העצמית שלנו, ביכולת שלנו להתפתח.

זה גם עניינו של ראש השנה. הר"ן (ראש השנה ג. מדפי הרי"ף) מתייחס למשנה במסכת ראש השנה – בארבעה פרקים העולם נדון. כל אחד מזמני הדין, הוא הזמן שבו העניין רלוונטי. בחג נידונים על המים בגלל שעוד מעט ירד גשם. בפסח נידונים על התבואה שמבשילה עוד מעט,  וכן על דרך זו. אבל מה קורה בראש השנה? למה האדם נידון דווקא בראש השנה?

הר"ן עונה שתי תשובות. לדעת רבי אליעזר, ראש השנה הוא יום בריאתו של האדם. זהו יום ההולדת של המין האנושי. ועל כן, ביום ההולדת, זה זמן הדין.

לדעתו של רבי יהושע, אדם נברא  בכלל בניסן. לדעתו, אומר הר"ן, ראש השנה נבחר כיום הדין, כדי לזכות את ישראל. להכין אותנו לקראת יום הכיפורים. כותב גם רבו של הר"ן, הרמב"ן. הרמב"ן, בדרשה שלו לראש השנה, מסביר שהקשר בין יום הזכרון ליום הדין בנוי על שני יסודות: ראשית, ראש השנה נמצא בחודש שבו חל יום הכיפורים, ולכן מסתבר שהוא שייך ליום הכיפורים.

דברי הרמב"ן והר"ן מובילים לתובנה חשובה – יום הדין לא חשוב כשלעצמו, אלא רק במה שהוא מכין אותנו לקראת יום הכיפורים.

ראש השנה, כיום דין, לא נועד כדי להעניש אותנו. הקב"ה לא מעוניין בראש השנה לדון את המדינות. הדין הוא כלי, ולא המטרה. המטרה היא לעולם המבט קדימה – מה יגרום לכך שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מהשנה הנוכחית. ראש השנה הוא התחלת השנה החדשה, ולא סיכום של השנה הקודמת.

המצווה העיקרית של ראש השנה, היא שמיעת קול שופר. לשמוע. להקשיב למשהו מבחוץ, להקשיב לבורא עולם שקורא לנו, שמדבר אלינו. התנועה של ההקשבה היא התנועה של הנכונות לקבל, של היפתחות לאינסוף. לא להיות יותר סתם אני, לא להשתבלל, אלא אדרבה, להיפתח למשהו אחר.

תקיעת השופר היא גם רמז להכנעה. מפני מה תוקעים בשופר? מפני מה תוקעים – רחמנא אמר תקעו! לא מחפשים סיבות שמתאימות בהכרח עם עולמנו הפנימי. פשוט מקבלים עלינו עול מלכות שמים. מקבלים עלינו להישמע לאינסוף.

וזה מה שאני רוצה לאחל לעצמי ולכולנו, בלילה הזה, כשמתחדשת עלינו שנה חדשה.

שתתחדש עלינו השנה. שמאורעות הזמן לא יחזרו על עצמם. שלא נרגיש שאנו סתם חוזרים על עצמנו.

שנמצא את הדרך לצאת מהאפרוריות. שנזכה להתרגש. לראות את הכל בעינים חדשות, לשים לב לדברים שקורים.

שנתלהב. שנשמח בדברי תורה, שנשמח במפגש עם הקב"ה בתפילה. שנשמח בקיום מצוותיו. שעבודת ה' שלנו תמלא אותנו.

שנתחדש.

 שנה טובה.