יש בתורה כמה מקומות, שבהם אדם תוהה לעצמו, אם הם כתובים באירוניה. אחד מהם, בפרשתנו:
*כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ*
הרבה מאוד קולמוסים נשתברו בנסיון להבין, איך אפשר לומר על התורה שהיא לא קשה. היום, אנחנו נתבונן בסיפור, שהמדרש (ילקוט שמעוני על אתר) מביא, כסיפור שמספר אליהו הנביא:
פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי.
ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט?
אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים.
אמרתי לו: בני, מה מלאכתך?
אמר לי, צייד אני.
אמרתי לו, בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים?
אמר לי, רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.
אמרתי לו, בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה, כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל' י"ד), לא ניתנו בך בינה ודיעה?
מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה.
ואמרתי לו, בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עינין, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן,
בעקבות הארה של הרב צחי להמן, אפשר לשים לב לכך, שבעצם, את השאלה "מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט" אותו אדם כבר שאל את עצמו, וכבר ענה מה שענה, ובעצמו, לא היה מרוצה מהתשובה. ככל הנראה, ההתלוצצות שלו, מבטאת את התסכול שהוא חש מהתשובה שנתן לעצמו, תסכול שבא לידי ביטוי בלעג והתלוצצות.
התסכול, מקורו ביאוש. בתחושה שאני לא יכול, כי אני לא מסוגל. אני חושב שהבכי של אותו אדם בסוף לא נבע מכך שאליהו הנביא נזף בו, אלא מכך שהוא נתן לו פתח של תקווה. בפיך ובלבבך לעשותו. זה אפשרי, כי מי שנתן לך את הכח להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים, יכול לתת לך את הכח גם ללמוד תורה ולקיים מצוות.
יש לציין, שלא כתוב בתורה שעבודת ה' זה קל. כתוב רק שזה אפשרי. שבפיך ובלבבך לעשותו.
אני חושב שתחושת התסכול מחוסר ההצלחה שלנו בפנים שונות של עבודת ה' מאד מוכרת לנו. ויחד איתה, גם התירוצים שלנו. 'אני לא יכול לעשות את זה', 'זה פשוט לא אני' ועוד ועוד. הקריאה הנוקבת "לא בשמים היא, ולא מעבר לים, בפיך ובלבבך לעשותו" מחייבת כל אחד מאיתנו למצוא את הכחות להתרומם מעל תחושת חוסר המסוגלות, ולנסות שוב, לשאוף גבוה ורחוק יותר מבחינה רוחנית.
במובן זה, פרשת ניצבים מתאימה מאין כמוה לפתיחת שנה. לתקווה ולתפילה, שהשנה שהסתיימה, עם כשלונותיה, עם חוסר הצלחותיה, תפנה מקום לשנה חדשה, שבה נצליח טוב יותר.