אם זה לא היה מסובך, הרי שמן הראוי ששיר הכניסה שלנו לשמחת תורה, היה המילים של ישי ריבו:
הגיע הזמן להתעורר
לעזוב הכל להתגבר
לשוב הביתה לא לחפש מקום אחר
כי שמיני עצרת, הוא היום שבו אנו שבים הביתה.
במובן מסויים, סוכות, כחלק מרצף הימים הנוראים, הוא סוג של יציאה לשליחות. את כל המטען הרוחני שספגנו בימים הנוראים, אנו אמורים גם להפיץ הלאה. לכן, יוצאים אל הסוכה, שדפנותיה דקות, ויותר מעורבבים עם הסובבים. השפת אמת, מדבר גם על כך שזו הסיבה שבחג הסוכות אנו מקריבים פרים כנגד אומות העולם, כי חג הסוכות מבטא את האחריות שלנו כלפי העולם כולו.
ואם חג הסוכות הוא היציאה, הרי ששמחת תורה הוא זמן ההתכנסות. עזבנו את הסוכה, ואנו שבים הביתה. כך חז"ל מתארים גם את שמיני עצרת:
אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך.
בשמיני עצרת, יש אלמנט של התכנסות, כבר לא עסוקים עם העולם כולו, אלא רק סעודה קטנה, אנחנו והקב"ה.
בפרשת המועדות, שמיני עצרת הכי פחות נטול הקשר. מה עושים בו? אין סוכה ואין ארבעה מינים. איזה תוכן כן נשאר ליום הזה? הדבר היחיד שכתוב על שמיני עצרת, זה שהוא 'מקרא קדש'.
אז יש דברים של הרמב"ן (ויקרא כג, ב), שאני מאוד מחבב אותם בהקשר הזה:
וטעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית הא-הים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה…והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז)…
הרמב"ן אומר, שמוטיב מרכזי במושג של מקרא קדש, הוא ההתקבצות וההיאספות. קצת חשבתי השנה על זה בהקשר של חג האסיף, שאמנם נאמר על סוכות, אבל אולי אסיף לא רק במובן של איסוף התבואה, אלא גם של התכנסות. זה לא מתאים למהלך שתיארנו מקודם, של סוכות כחג של יציאה, אבל לשמיני עצרת, זה בוודאי העניין. להתקבץ בבית הא-הים בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה.
צריך לשים לב, שיש פער מסויים בין החגים ובין שבתות. בשבת, אדם נמצא באמת בביתו. הוא לא צריך להגיע למקדש, ואדרבה 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. לעומת זאת, החגים הם זמן של הגעה למקדש. הם לא התכנסות לבית האישי של כל אחד, אלא התכנסות לאומית – התקהלות. בשבת, עבודת ה' היא אישית. בחגים – קבוצתית.
במובן מסויים, בחג הסוכות, צורת ההתכנסות הזו באה לידי ביטוי בצורה משמעותית יותר, כי פעם בשבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, אנו מציינים בחג את ההקהל:
בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-הֶיךָ… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ…
וכך כותב הרמב"ם (חגיגה ג, ו):
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.
ההתקהלות היא זו שמאפשרת לנו לשוב אל מעמד הר סיני, שגם שם 'ויחן ישראל נגד ההר' – כאיש אחד בלב אחד.
כך שאם דיברנו מקודם על שמיני עצרת כיום של התכנסות, הרי שלא מדובר בהתכנסות לבית הפרטי שלנו, אלא לאיזשהו בית קבוצתי – לא להרגיש לבד, אלא להרגיש ביחד.
קיבוץ גדול של אנשים יכולים לשבת אחד ליד השני, ולא להיות קשורים בכלל. יתכן שהם פשוט משתמשים ביחד באותו שטח ציבורי. מה שיוצר את תחושת הביחד, מה שהופך אנשים מפרטים לקבוצה, לעם או לקהילה. אלו הערכים המשותפים שלהם, וההתכנסות סביבם.
ובוודאי, כששלוש רגלים בשנה העם מתכנס סביב בית המקדש, כשפעם בשבע שנים מתכנסים בבירור סביב התורה, זה מקרין, בצורה ברורה לחלוטין, מהי מערכת האמונות, הדעות והחוויות, האתוס הלאומי שלנו.
גם שמחת תורה בעצם בנוי על הרעיון של הקהל. בשמחת תורה אנו מסיימים את לימוד התורה הציבורי שלנו, והוא מהווה שחזור מסויים של מעמד ההקהל. אלא שמעמד ההקהל הוא משהו לאומי, ושמחת תורה, הוא משהו יותר קהילתי.
נדמה לי, שמתוך כל החגים, שמחת תורה, הוא היום הכי קהילתי שלנו, אולי אפילו יותר מראש השנה ויום הכיפורים. אין הרבה אורחים, יש נוכחות כמעט מלאה של הציבור, ואין הרבה שהולכים למנין מוקדם.
זו הזדמנות לחשוב קצת על הביחד הקהילתי שלנו באופן רחב יותר. כמה אנחנו מצליחים לעשות ביחד, עם כל משימות החיים שלוקחות אותנו כל אחד לפינה האישית שלו? עד כמה יש לנו 'אופי קהילתי' ועשייה קהילתית, מעבר להתקבצות שלנו לבית כנסת משותף, אילו ערכים מתבטאים בקהילתיות שלנו? האם יש לנו עבודת ה' משותפת, וכיצד היא נראית?
וכיוון שאנו לא רק בשמיני עצרת, אלא גם בשמחת תורה, ברור שיש לנו מיקוד מיוחד במקום של לימוד התורה הקהילתי שלנו. אין לי תכניות ברורות, אבל כן הייתי רוצה לראות יותר חוויה של לימוד תורה משותף לקהילה. אולי על ידי יצירת זמן שבו כולם, עד כמה שאפשר, לומדים כאן בבית הכנסת, אולי על ידי נושא שנלמד בצורה כזו או אחרת בין כולם, משהו שיחבר אותנו יותר בעולם הלימוד.
זה אתגר אחד שאני מקווה לקחת איתי משמחת תורה.
ועל הכל, האתגר לחג הזה עצמו, של שמחת התורה. שנזכה לעבוד את ה' וללמוד את תורתו בשמחה. שיתקיים בנו "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי", שנזכה לקיים בהידור את דברי הרמב"ם בהלכות לולב (ח, טו):
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא… וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה
ובמיוחד את סופם:
ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.