הפרדה פיסית
במאמר הקודם עסקנו באופי מערכת היחסים בין גברים לנשים בחברה מעורבת.
במאמר זה נעסוק בשאלה אם יש צורך בהפרדה פיסית בין המינים, לכל הפחות בתנאים מסויימים. בין אם הפרדה במרחב, ובין אם הפרדה על ידי מחיצה.
סוגיות הגמרא היסודיות
ארבעה מקורות יסוד בחז"ל בסוגיה זו.
הסוגיה בקידושין
המקור הראשון הוא גמרא במסכת קידושין (פא.). הגמרא שם עוסקת באופן כללי בסוגיית ייחוד, ואגב עניין זה אומרת הגמרא:
אביי דייר גולפי. רבא דייר קנה. אמר אבין: סקבא דשתא – ריגלא.
ופירש רש"י:
גולפי – מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול. דייר – לשון דרי דרי שורות שורות. דייר קנה – מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע. סקבא דשתא ריגלא – ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה.
הרי שאביי ורבא היו מקפידים על יצירת הפרדה בין גברים לנשים בזמן הדרשה או החופה. כאשר רבי אבין מוסיף, שברגל יש להקפיד בכך במיוחד. מלשונו של רש"י נראה, שהבעיה המרכזית היתה חשש ייחוד. וכן כתבו גם התוספות (שם):
סקבא דשתא ריגלא – פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה. ויש אומרים לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות.
אלא שמדברי התוספות נראה, שלא חששו רק לייחוד, אלא לעצם העובדה ש'נותנים עין זה על זה'.
הסוגיה בסוכה
המקור השני הוא גמרא במסכת סוכה. המשנה בסוכה (נא.) אומרת:
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול.
ובגמרא (שם:):
מאי תיקון גדול? – אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.
היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!
אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא – שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם – אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם – על אחת כמה וכמה.
ופירש רש"י:
חלקה היתה – העזרת נשים בראשונה, ולא היו זיזין יוצאין מן הכתלים. והקיפוה גזוזטרא – נתנו זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב, וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה. מבפנים – בעזרת נשים. מבחוץ – ברחבה של הר הבית ובחיל.היכי עביד הכי – שהוסיפו ושינו כלום על בנין שלמה. והכתיב – גבי דוד המלך, כשצוה את שלמה על מדת הבית ובניינו. הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל – כל מלאכת התבנית שהודיעו הקדוש ברוך הוא על ידי גד החוזה ונתן הנביא. קרא אשכחו – שצריך להבדיל אנשים מנשים, ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול.
הגמרא אומרת, שהסיבה ששינו את מבנה עזרת הנשים בין בית ראשון לבית שני, היתה כדי להבדיל בין הגברים לנשים בשמחת בית השואבה.
הסוגיה בסנהדרין
המקור השלישי הוא ברייתא במסכת סנהדרין (כ.):
תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה – יוצאות, לפני המיטה – יוצאות. רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר והמלך דוד הלך אחר המטה. – אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו. שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים, שנאמר וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר.
בירושלמי (שם, פרק ב הלכה ד) כתב לבאר מדוע הנשים יצאו לפני המיטה או לאחר המיטה:
אית תניי תני הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם ואית תניי תני אנשים תחילה והנשים אחריהם.
מאן דמר הנשים תחילה, שהן גרמו מיתה לעולם.
מאן דמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים.
מהירושלמי עולה, שכוונת הברייתא היא שנשים יוצאות או לפני המיטה, או לאחר המיטה. ושהסיבה להעדיף שהנשים יצאו לאחר המיטה היא כדי שהגברים לא יביטו בנשים. התוספות (סנהדרין שם) כותבים, שמאן דאמר שהנשים יוצאות לפני המיטה סובר שאין לחשוש להסתכלות, "דכיוון דשעת צער הוא, ליכא למיחש להרהור".
הסוגיה בפסחים
המשנה בפסחים (פו.) עוסקת בשתי חבורות האוכלות קרבן פסח, בבית אחד:
שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד – אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, והמיחם באמצע. כשהשמש עומד למזוג – קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. והכלה הופכת את פניה ואוכלת.
ובגמרא (שם:):
הכלה הופכת את פניה וכו'. מאי טעמא? – אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מפני שהיא בושה.
ופירש רש"י:
מפני שהיא בושה – לאכול לעיני האנשים, על ידי שמסתכלים בה.
מתוך דברי רש"י עולה, שבחבורה ישבו גברים ונשים ביחד, בלא מחיצה ביניהם, ולכן הכלה בושה מפני הגברים. כיוון שכל חבורה אוכלת בנפרד מהחבורה השניה, משתמע שכל חבורה אוכלת 'ביחד' לעצמה, ואם כן, נראה שלא זו בלבד שאין מחיצה, אלא אין דרישה להפרדה בין הגברים והנשים בחבורה.
המקורות בראשונים הקשורים לסוגיות אלו
הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה כא) כתב:
חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.
דברים אלו הועתקו על ידי הטור (אורח חיים תקכט) והשולחן ערוך (שם סעיף ד). את הברייתא בסנהדרין הביא השולחן ערוך בהלכות אבלות (יורה דעה שנט, א):
מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות.
אבל הסוגיה בסוכה לא נפסקה בפירוש ברמב"ם או בשולחן ערוך, כמסקנה כללית. הרמב"ם (הלכות לולב פרק ח הלכה יב), אגב דיני מצוות השמחה בסוכות כותב:
אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה… וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון…
בשו"ת עשה לך רב (חלק ג סימן מ) כתב על דברי הרמב"ם האלו: " ומה היה צורך להרמב"ם לכתוב בהלכותיו סיפור דברים שהיו אבותינו עושים במקדש, אם לא ללמד הלכה לדורות". ולכן למד שיש חיוב הפרדה מן הדין. אבל מצד שני, אין מקום בספרי ההלכה העיקריים, שבהם נדונות השאלות: היכן צריכה להיות הפרדה והיכן לא? האם היא צריכה להיות מלווה במחיצה? מה גדרי המחיצה הזו? וביותר, אין הרבה מקורות המסתמכים על הגמרא בסוכה. ראיתי שמצטטים מספר הפרד"ס לרש"י[1]:
אסור להתערב הנשים עם האנשים, בין בסעודה בין במחול בין בכל עניין, אלא נשים לבד, והאנשים לבד. מקל וחומר: ומה אם בעונת האבל כתיב "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד", המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה, מפני שיצר הרע מתגרה בה.
ובנוסף, הגר"א כתב שמקורו של הרמב"ם והשו"ע על חובת ההפרדה ברגל הוא גם מהסוגיה בסוכה. אבל המגיד משנה לא הזכיר אלא את הסוגיה בקידושין. על כל פנים, העדר דיון הלכתי מסודר בתקופת הראשונים בשאלה זו, אומר דרשני.
יש לציין גם, שהרמב"ם לא כותב בעצמו, שיש איסור התקבצות של אנשים ונשים. הוא כותב שברגל, צריכים לפקח על כך כדי למנוע עבירה, וגם צריכים להזהיר את העם על כך. דבריו מובאים על רקע האמור בהלכה הקודמת (הלכה כ):
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות…
ברור שבזמן הרגל, הרמב"ם חושש שהשמחה תהיה מתורגמת להוללות וסכלות. על הרקע הזה, מסתבר שגם החשש מהתקבצות גברים ונשים קשור דווקא לזמן הרגל, ולכן המקור לדבריו הוא הסוגיה בקידושין. אולם חיוב הפרדה נרחב יותר, כזה המתואר במסכת סוכה, לא כלול בדברי הרמב"ם שם.
לכן, ניתן להעלות על הדעת הבנה אחרת של סוגיות הגמרא בקידושין ובסוכה. לא נאמר בהן שיש חיוב הלכתי לייצר הפרדה בין גברים לנשים, אלא שיש ערך בהפרדה כזו. ולכן, במקום שבו חכמים ראו צורך – ברגל, או בשמחת בית השואבה – הם הקפידו עליה[2].
עיקר דברינו כאן בא להתמודד עם דעתו של האגרות משה (אורח חיים א, לט) וההולכים בדרכיו:
והנה עצם הדין שאף אם האנשים הם בצד אחד והנשים בצד אחר אסורין הן להיות בלא מחיצה, הוא לעניות דעתי, דינא דאורייתא. וראיה מסוכה דף נ"א שהקשה בגמ' על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים במוצאי יום טוב הראשון של חג כדי להושיב הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, הכתיב הכל בכתב, שאסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה. ותירץ רב דקרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים כדפרש"י עיין שם. ופשוט שכוונת התירוץ הוא שלכן הוא כמפורש שצריך לעשות הזיזין והגזוזטרא ולא הוצרך להאמר זה ע"י גד החוזה ונתן הנביא שהודיעו להם ע"פ ה' מלאכת התבניתף והוי גם זה ממילא בכלל הכל בכתב. ואם היה זה רק איסור דרבנן לא היה שייך למימר שהוא ממילא בכלל הכל בכתב כיון שאין צריך זה מדאורייתא…
האגרות משה למד מהגמרא בסוכה, שחיוב ההפרדה והמחיצה הוא חיוב דאוריייתא. אם הוא לא היה דאורייתא, מדוע לא נדרשה הנחיה של נביא כדי לשנות מצורת הבנין, הלא 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'?
בהמשך דבריו שם הוא כותב, שבכל מקום קיבוץ אנשים ונשים יש חיוב דאורייתא של הפרדה ומחיצה:
והנה יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור מדאורייתא משום דין יראה דומקדשי תיראו שאם הוא בקלות ראש אינו ביראה, ואם כן, בבית הכנסת הוא רק מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש… אבל מוכרחין קצת לומר שדין זה הוא מדאורייתא בכל מקום קבוץ שהרי ההספד שלעתיד שלמדין משם לא מצאנו בו שיהיה במקדש ואם שם לא נאסר מדאורייתא אלא לצניעות בעלמא איך שייך למילף מזה איסור דאורייתא למקדש אלא משמע שהוא איסור בכל מקום שצריכין להקבץ בו אנשים ונשים שאסורין להיות בלא הבדלת מחיצה ביניהם כדי שלא יבואו לידי קלות ראש…
ולכאורה, זוהי גם כוונת הפרדס, שהוזכר לעיל[3]. אבל בדברי חלק מהראשונים האחרים נראה שלא כך. למשל, במאירי (בסוכה שם):
ואף על פי שהבנין כולו על ידי נביא היה ולא היה להם להוסיף סמכו בה בבנין עראי לגדור פרצות שלא להקל ראש להעמיד אנשים ונשים בערבוביא שהרי אף בענין הספד נרמז וספדה הארץ משפחות משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד.
מלשונו נראה שמדובר בתקנת חכמים, שנובעת ממה שנרמז בענין ההספד, ולא מחיוב גמור.
על כל פנים, לא באתי לומר שדברי האגרות משה אינם נכונים, אלא שהם אינם הבנה בלעדית ומוכרחת בסוגיה. בהמשך עוד נביא הסתייגויות של חלק מהפוסקים סביב סוגיה זו.
הדיון סביב ברכת 'שהשמחה במעונו'
אחד הדיונים המפורסמים בעניין, קשור לדברי ספר חסידים (סימן שצג):
כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה אם רעדה במקום גילה. אבל אם לוקח אדם אשה שאינה הגונה… או אין תרבות שם ונבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם לא יתכן לברך שהשמחה במעונו…
דברי ספר חסידים הוזכרו בים של שלמה (כתובות א, כ) כבדרך אגב. הב"ח (אבן העזר סב) מביא את דברי ספר חסידים (המכונה אצלו 'ספר המנהגים') באופן זה:
בקראקא נוהגין שבסעודה שעושין בליל ב' מברכין אשר ברא, ולא שהשמחה במעונו. והוא תימה.
ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה, אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד וכתב במנהגים (שם, הגהות אות יד) דאין מברכין שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה ולפי זה ודאי היכא דאין שם אלא אנשים במסיבה צריך לברך שהשמחה במעונו.
בפשטות, המסקנה מהב"ח היא שהוא חשב שאין ראוי לשבת במעורבת באירועים כאלו. דבריו מבוארים ביתר אריכות בתשובה שכתב (שו"ת הב"ח החדשות סימן נה):
שאלה בסעודת חתונה ליל ב' דהמנהג בקראקא שאין אומרים שהשמחה במעונו אי שרי לאבל לאכול באותו סעודה.
…ולפי שבאותו סעודה בליל ב' אין עושין סעודה כי אם לקרובים, וכולם יושבין בבית חורף וסועדין ביחד אצל חתן וכמה אנשים ונשים, לפיכך אין אומרים שהשמחה במעונו, על פי ספר חסידים. מה שאין כן בשבת, בסעודה ג', דעושין סעודה גדולה ואנשים בלבד ונשים בלבד, וכן בסעודה בליל שבת.
ובשבת שחרית אין סועדין לשם בקראקא כי אם בחורים ובתולות אין בו הרהורי עבירה אלא דווקא כשסועדין נשים בעולות בעל…
הב"ח מחדש, שיש הבדל בין סעודה של רווקים בלבד, שהיא מותרת במעורב, ובין סעודה של נשים נשואות, ששם יש יותר חשש מהרהור עבירה. מבלי לדון בעצם הסברא, יש לתהות – מה מקור חידושו של הב"ח?
לעניות דעתי מסתבר, שהב"ח לא דן בסוגיית ההפרדה כחיוב שבדין, אלא שבכל מקום שיש חשש בפועל, הבין שאין ראוי לעשות כן, וממילא שאין לברך 'שהשמחה במעונו'.
עוד יש לציין, שהרב גורן (ישיבה מעורבת או נפרדת בשמחות, תחומין כו) הבין בדעת הב"ח, שאין איסור בישיבה המעורבת, אלא רק על ברכת שהשמחה במעונו. הלא זהו כל נשוא הדיון שלו – אם מברכים 'שהשמחה במעונו' בלילה שני שאחרי החתונה, ולא על שאר ברכות הנישואין. כך מוכיח הרב גורן גם מדבריו של הלבוש (אורח חיים, מנהגים סעיף לו):
אמרו בספר חסידים: כל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש בו הרהורי עבירה עד כאן.
הלבוש מדגיש שהבעיה היא בברכת 'שהשמחה במעונו', שלגביה מדקדקים יותר בחשש הרהורי עבירה. אפשר ללמוד מכאן שאכן אין ראוי לשבת גברים ונשים במעורב, אבל לא שהדבר אסור[4].
הלבוש גם ממשיך וכותב:
ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו.
ההצדקה של הלבוש מזכירה את הטיעון של התוספות והריטב"א שהזכרנו לעיל לגבי אופי השיח בין גברים ונשים (כאן, תחת הכותרת 'קירבה מקובלת'). אבל מעבר להצדקה, הלבוש מתאר את המנהג – שאין נזהרים בכך. כלומר, לא זו בלבד שיושבים מעורב, אלא מברכים 'שהשמחה במעונו'.
שיטות פוסקים שנקטו להקל ביחס לחתונות מעורבות
שיטת האגרות משה
כפי שציינו לעיל, האגרות משה סבר שישנה חובת הפרדה ומחיצה בין גברים לנשים, שנלמדת מהסוגיה בסוכה. אבל בתשובה נוספת (או"ח א, מא) כתב:
ובמקום קבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות, מסופקני אם יש האיסור זה, באופן שליכא חשש יחוד. ויותר נוטה שליכא לאיסור זה. דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה… אם כן, מפורש שלא היה מחיצה ביניהם. אבל בבית הכנסת ובשעת התפלה הוא איסור ברור ומדאורייתא וצריך שתהיה מחיצה של י"ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה כדבארתי.
האגרות משה מוכיח מהסוגיה בפסחים שאין חובת הפרדה. לכאורה, החילוק שלו בין הסוגיה בפסחים לסוגיה בסוכה הוא חילוק בין 'קיבוץ לדברי הרשות' ובין בית כנסת ותפילה. אלא שחילוק זה אינו ברור. למה אכילת פסחים נחשבת דבר רשות?
בתשובה נוספת (יו"ד ד, כד אות ג) הוסיף ביאור מועט לדברים:
ובקשר להצטרכות למחיצה בחתונה, ידוע שהסברתי בספרי אג"מ או"ח שהחיוב למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשב כדבר פרטי.
הוא חזר על סברא זו גם בתשובות נוספות (או"ח ה סימנים יא – יב). האבחנה היא בין אירוע שפתוח לכלל הציבור ובין אירוע למוזמנים בלבד.
שיטת הרב גורן
הרב גורן (שם) מסיק:
לכן, אפשר למעשה לסמוך על הפוסקים… ובראשם הב"ח זצ"ל, שמתיר להושיב בשמחה של מצוה גברים ונשים ללא הפרדה של מחיצה ביניהן, אע"פ שרואין זה את זו ולהיפך. ולא אסר אלא לברך "שהשמחה במעונו"… לכן, יש לסמוך עליהם בהיתר להושיב בשמחה באולם אחד, על כסאות נפרדים, משפחות-משפחות, גברים ונשים וילדיהם ללא הפרדה.
אבל חסידים ואנשי מעשה, הנוהגים לא להושיב גברים ונשים בשמחות באולם אחד, או שנוהגים לעשות מחיצה ארעית המפרידה בין גברים לנשים כדי שלא יסתכלו אלו על אלו, אין זה אלא מדת חסידות. ולא נהגו כן בדורות ראשונים , לא בקרקא בדורו של הב"ח, ולא בדורו של הגאון מוה"ר מרדכי יפה בעל הלבושים.
כמובן, יש מקום לחסידים ואנשי מעשה גם היום להחמיר על עצמם, ולנהוג להפריד במחיצה בין גברים לנשים בשעת שמחה. אבל המיקלים בדבר יש גם להם על מי לסמוך, הלא הוא גאון ישראל בעל הלבושים, מעמודי הפסיקה בישראל בדורות הקודמים.
הוא מעלה כל מיני כיווני דחיה לסוגיה בסוכה, ובסופו של דבר כותב:
כדי לתרץ את דברי הב"ח והלבוש מסוגיית הגמרא במסכת סוכה, יש אולי לחלק בין התכנסות המונית של אלפים ורבבות, כמו שמתואר ההספד בזכריה, או האלפים והרבבות שהיו באים לשמחת בית השואה למקדש, שאי אפשר לבדוק אחרי כל זוג, ובמסגרת של רבבות נוצרת אפשרות של ביצוע חטאים יותר, מאשר של קהל מצומצם, כגון במסיבת נשואין בלילה השני….
שיטת הרב הנקין
הרב הנקין (שו"ת בני בנים א, לה) התייחס לסוגיה בסוכה, סביב סברת הלבוש, שבזמננו אין חשש הרהור כל כך:
אבל מקרא דזכריה קשה, ולא שייך בו סברת הלבוש, שאפילו אם אין הרהורי עברה, אינו עדיף מהספד לעתיד לבוא, שאמרו בגמרא: "מה לעתיד לבוא שעוסקים בהספד, אין יצר הרע שולט", וממילא אין גם הרהורי עברה, ואף על פי כן, אמרה תורה, אנשים לבד ונשים לבד.
והנה אין נזהרים בזה כי אם מעטים, ומאי איריא חתונות, הלא הוא הדין בכל יום ויום בחדרי אוכל ואספות אין מספר, גם אצל צבור שומרי מצוות בשאר עניינים.
לכן נראה לעניות דעתי, שאין קרא דזכריה עוסק אלא בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שיש בהן קדושה, ולא בשאר מקומות. והוא ממה שאמרו במסכת מגילה: "בתי כנסיות מספידים בהן הספד של רבים"… וקרא דזכריה עוסק בהספד של רבים כמו שכתוב "וספדה הארץ".
ומה שהרמב"ם כתב בהלכות יום טוב…"חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים…"… צריך לומר ששונה הרגל, ששמחים הרבה במאכל ומשתה, והיין מביא לידי שכרות. וזהו שסיים "ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה".
אם כן, מן הדין אין בעיה, לדעת הרב הנקין, להושיב אנשים ונשים במעורב – לא באירועים רגילים, ולא בשמחות, אלא אם כן מדובר במקום שיש בו חשש שישתו וישתכרו או יגיעו לכלל קלות ראש.
אלא שבסוף התשובה מוסיף הרב הנקין:
הרי שכתבתי לו הרבה טעמים להצדיק את העולם מעיקר הדין… ואף על פי כן, אם יכול, אין למהר לטהר את השרץ במקום שאפשר, לעניות דעתי. ובהרבה חתונות שכיח הרהור, בפרט אצל בחורים שמצוי אצלם תמיד… ומטעם זה היה ראוי להושיב הרווקים לבד והרווקות לבד, אפילו כשהזוגות יושבים ביחד, כי אינם דומים לאלה שיש להם פת בסלם…
סיכום ומסקנות למעשה
הסוגיה בסוכה ובקידושין שהוזכרו בראשית דברינו נותנות קריאת כיוון, לפיה יש להיזהר מתערובת המינים, באירועים שונים.
עם זאת, האם הן מחייבות הנחיה מעשית ספציפית? הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים. הן על עצם הקריאה של סוגיות אלו כהנחיה מחייבת באופן חד משמעי, והן על ההיקף של הלימוד, במידה והוא קיים. מעבר לכך, מתברר שאכן, במשך הדורות, היה חוסר בהירות בשאלה אם אכן כך נוהגים בפועל, כלומר, האם בפועל יושבים נפרד באירועים וכדומה.
על הכל, מצטרפים דבריו של הרב הנקין שהזכרנו לעיל: " והנה אין נזהרים בזה כי אם מעטים, ומאי איריא חתונות, הלא הוא הדין בכל יום ויום בחדרי אוכל ואספות אין מספר, גם אצל צבור שומרי מצוות בשאר עניינים". המציאות היא, שמרבית הפעילות שלנו לאורך היום אינה נפרדת, בשל אורחות החיים שלנו, המחייבים חיים בחברה מעורבת. לבוא ולהפריד דווקא בחתונות או באירועים קהילתיים, נראה קצת מוזר, גם אם אפשר לומר שאין דנים אפשר משאי אפשר.
ומצד שני, צודקים גם דבריו האחרים של הרב הנקין, ש"אין למהר לטהר את השרץ במקום שאפשר". ישנה חשיבות בתנועה לעבר הההפרדה, שמעודדת את שמירת המרחק בין המינים.
לכן נראה, שבבתי כנסיות ושאר מקומות קדושים, וכן באירועים המוניים מאוד, נראה שקרוב להיות חיוב גמור מבחינה הלכתית שתהיה הפרדה (לא עסקנו בשאלה אם הפרדה במרחב בלבד, או שצריך גם מחיצה). אבל כאשר מדובר באירועים במקומות 'חולין', ובמיוחד כשהם מיועדים למוזמנים בלבד, נראה שאין חיוב הפרדה על פי דין[5].
ומכאן, שכאשר מדובר באירועים משפחתיים, במתכונת משפחתית או קהילתית, אין צורך בהפרדה. לא מן הדין ואף מצד 'רוח הדברים', מסתבר שאין צורך בהפרדה בחתונות ושמחות שכאלו, שאף שיש בהן שמחה, אין בהן קלות ראש.
ומאידך, כאשר מדובר באירועים הנוטים לקלות ראש, כמו מסיבות שמרכזן הוא פעילות בידורית, שנערכות עבור מבוגרים או בני נוער, ולא עבור משפחות עם ילדים בגילים שונים, גם אם על פי דין אין חיוב הפרדה, הרי שראוי להתאמץ שתהיה הפרדה.
חזרה למבוא
********************
[1] כן כתב בשמו הרב אליהו דוד קלרק, ישיבה מעורבת בסעודת נישואין, תחומין כ, עמ' 160. והרב נריה גוטל, הפרדה מגדרית בסעודת נישואין: בחינה הלכתית, אורשת ה, ניתן לקרוא כאן.
[2] כך למשל כותב הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה, ה, ט, אות ד. ניתן לקרוא כאן):
ההלכה הדורשת הפרדה בין גברים לנשים היא גבולית. מצד אחד, המסורת של צניעות ביהדות לא רואה בעין יפה תערובת של נשים וגברים. מאידך אין ספק שההלכה לא דרשה הפרדה מוחלטת בכל מצב ומצב. המקור להפרדה הוא בשמחת בית השואבה בעזרת הנשים שבבית המקדש, כמו שמצאנו במסכת סוכה (נא, ב): ,בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ… היה שם צורך בהפרדה מיוחדת כיון שהשמחה היתה יתרה, והיו עלולים לבוא לידי קלות ראש. ומזה שהתיקון נעשה לכבוד שמחת בית השואבה בלבד אתה למד שבשאר השנה לא היתה שם הפרדה".
[3] וכך כותב גם בשו"ת עשה לך רב (ג, מ):
מן הסוגיא במניתן ללמוד שיש חיוב בהפרדה מוחלטת בין אנשים ונשים… ונראה שכל זה מן הדין ולא לחומרא בעלמא…
[4] בשו"ת בני בנים (א, לה) כתב גם בדעת הב"ח, שהוא רק בא להסביר את מנהג קראקא ביחס ל'שהשמחה במעונו', ולא התייחס בכלל לשאלה האם זה אומר שצריך לשבת בנפרד בחתונות.
[5] המעיין בתשובת הרב יעקב אריאל שהוזכרה לעיל הע' 2 יראה, שגם הוא לא כתב מסקנה חד משמעית וחותכת, אלא נתן את התייחסותו, כיצד מן הראוי לנהוג בסוגים שונים של אירועים.
מחילה מכבודו
אירוע חתונה אינו מפגש משפחתי של צד אחד נטו ולא של שתי משפחות, אלא מפגש של צדדים רבים בגוונים שונים ובגיליים שונים, כאשר כולם וכולן מגיעים ומגיעות בלבוש הולם ומתאים לפי סגנונו ואופיו, כמ"כ על אף שאירוע חתונה הינו אירוע רציני אולם יש בו נטייה רבה לקלות ראש וכד' (אם כי מבורכת, אבל לא כאשר שני המינים נמצאים יחד).
המסקנה העולה מדברי הפוסקים שאתה ציינת מוכיחה הפוך ממה שאתה אומר במסקנה שלך…
גם הפוסקים הנל מדברים בעיקר על הצורך במחיצה (אם לאו) ולא על ישיבה מעורבת, ודוק היטב.
הנסיון לדברר את האירוע במסקנתך באופן שאינו עולה בקנה מידה נכון עם המציאות חוטא למטרה, כל מי שהיה פעם אחת בחתונה יודע במה דברים אמורים.
דבר נוסף לחצות את הב"ח והלבוש לשניים ולומר שדיבר רק על הברכה ולא על ישיבה כאשר הוא אומר במפורש שאין שמחה לפני הקב"ה במקום שיש עירור עבירה… אם אנשים היו יודעים שיתכן והשמחה שהם עושים ובודאי מעוניינים שתהיה רצוייה לפני הקב"ה, אבל יתכן שאין זו שמחה לפניו, אני מניח שהיו שוקלים זאת היטב לפני כן …
ברכה הצלחה
יישר כח גדול
נהנתי דברים רבים שכתבת
תודה על התגובה המפורטת.
אני תלמיד של תלמיד מובהק של הרב פיינשטיין, הרב שבתי רפפור"ט שליט"א. ואני יודע שלדעתו בדעת האגרות משה, אם החתונה מיועדת רק למוזמנים, מותר מן הדין לשבת גם 'מעורב'. אני לא מדבר על ה'ראוי'.
בספר חסידים מבואר להדיא שהוא מדבר על מצב שבו הנשים יושבות ממש בין הגברים, ואם הפוסקים לומדים מהב"ח שהאיסור הוא דווקא לומר שהשמחה במעונו, ולא לשבת במעורב, הרי שהההיתר הוא באופן שבו הוא מוזכר בספר חסידים – גם כשהנשים יושבות בין הגברים.
לגבי מה שלומדים מהלבוש והב"ח – זה כמובן לא חידוש שלי. כבר כתבו אותו לפני הגדולים הנ"ל. וחשוב מכך – כך עמא דבר בציבור הדת"ל.
כמי שהיה בלא מעט חתונות, כשיושבים זוגות נשואים ליד אותו שולחן, אין בזה לא הרהור ולא סרך הרהור.
אדרבה, אני הייתי אומר שיש יותר חשש הרהור כשנערים ונערות יושבים ביחד. אבל באופן מוזר, דווקא הב"ח רואה בכך פחות חשש.