בפרוייקט סינון העפר מהר הבית מטפלים בעפר שהערבים מוציאים ממתחם הר הבית במסגרת עבודות שיפוצים שלהם. העפר עובר סינון כדי לאתר בתוכו ממצאים ארכיאולוגיים. לאחר מכן, הופכים חלק מהאבנים לתכשיטים וחלק מהעפר מוכנס לבקבוקים, וכך המבקרים לוקחים איתם חלק מעפר הר הבית.
השאלה היא, האם זה מותר. האם אין בכך בעיה של הנאה מהקדש[1].
קדושת עפר הר הבית
הסוגיה הראשונה שיש לדון בה, היא האם בכלל עפר הר הבית קדוש. בתוך בית המקדש העזרה היתה עם רצפת אבן, והכהנים מחוייבים לעבוד במקדש יחפים, כך שאסור שתהיה חציצה בינם ובין האבן של הרצפה. הגמרא בזבחים (כד.) דנה בשאלה, מה הדין כשכהן עומד על מקום שבו אין אבן ריצוף, אלא הוא עומד ישירות על עפר הר הבית:
בעי לה הכי, בעי רבי אמי: נעקרה האבן ועמד במקומה, מהו? מאי קא מיבעיא ליה? כי קדיש דוד – רצפה עליונה קדיש, או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש? ותיבעי ליה כל העזרה כולה! לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קמיבעיא ליה: דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך? תיקו.
מבואר בגמרא, שפשוט שדוד קידש גם את עפר העזרה, עד התהום ממש. ולא רק את המבנה של המקדש.
אבל הרב זילברשטיין כותב בספרו "עלינו לשבח" (חלק ד' ד' תשכג):
… במסכת זבחים (כ"ד ע"א) …נראה שהגמ' פשטה ספק זה וכתבה שדוד המלך קידש את כל הרצפה עד לארעית תהומא… אבל הר הבית לא מצאתי שדוד המלך קידש את הרצפה, ולכן מסתבר שאין בו קדושה. אמנם הר הבית קדוש שאין זבים ויולדות נכנסים לשם… כל זה אמור לגבי קדושת המקום, שיש בו השראת השכינה, אבל לא במה שנוגע לקדושת הגוף של המקום, שיהיה בו איסור הנאה ואיסור מעילה להשתמש בו.
ואם כן, עפר של הר הבית עצמו, יש מקום לומר שאין בו קדושה כלל, בכל הנוגע לענייננו.
קדושת הר הבית – החפצא או המקום
נקודה שניה שיש לדון בה ביחס לקדושת עפר הר הבית והמקדש היא, האם העפר התקדש בתורת עצמו, או בתורת המקום. כלומר, מה הדין כשעפר הר הבית מוּצא ממקומו, ונמצא במקום אחר. גם הרב יעקב אריאל וגם הרב אפשטיין (המקור בהערה 1), כותבים שקדושת העפר של הר הבית היא רק במקומו.
כעין ראיה לדבר מוכיח הרב אריאל מברייתא במסכת סוטה (טו:):
תנו רבנן: ומן העפר אשר יהיה – יכול יתקן מבחוץ ויכניס? תלמוד לומר: בקרקע המשכן. אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות? תלמוד לומר: אשר יהיה. הא כיצד? יש שם הבא, אין שם תן שם. תניא אידך: ומן העפר אשר יהיה וגו' – מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בקרקע המשכן.
כשמשקים אישה סוטה, כתוב בתורה שצריך לשים בתוך המים עפר מקרקע המשכן. הברייתא אומרת, שאם אין עפר בקרקע המשכן, הכהן מכניס עפר מן החוץ, ושם אותו על קרקע המשכן, והוא הופך לעפר המשכן. עפר זה לא נתקדש מראש, ואם כן, קדושתו היא מחמת היותו במקומו של המשכן. מסתבר שכך גם בכיוון ההפוך, שאם העפר עוזב את קרקע המשכן, הוא מפסיק להיות קדוש. כי הקדושה לא מתייחסת לגוף העפר עצמו, אלא למקום הגאוגרפי[2].
על כן, כשמדובר בעפר הבא מהר הבית, מסתבר שכלל אין קדושה.
עפר המקדש עצמו
כעת נדון בשאלת מעמדו של עפר בית המקדש עצמו. הגמרא במסכת עבודה זרה (נב:) מביאה ברייתא:
מזרחית צפונית – בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון. ואמר רב ששת: ששקצו לעבודת כוכבים.
הגמרא רוצה להוכיח, שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו, לכל הפחות לגבי המקדש עצמו. לכן, אף שאבני המזבח לא היו של היוונים, העובדה שהם השתמשו באבנים אלו לעבודה זרה, אוסרת אותן לגבי המקדש. אלא שהגמרא דוחה את הראיה:
אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: ובאו בה פריצים וחללוה.
ופירש רש"י:
התם קרא אשכח ודרוש – דמדאורייתא אסירי אפילו להדיוט. דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה – מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו.
כלומר, כשהגויים נכנסו לבית המקדש, הם הפכו את כל בית המקדש לחולין, ולכן יכלו לקנות אותו, וממילא גם לאסור אותו.
בהמשך מספרת הגמרא שחכמים שקלו לאסור את כל הכסף והזהב בעולם משום שמעורב בו כסף של בית המקדש, שנלקח ממנו על ידי הרומאים, ולא אסרו, משום שהכסף והזהב הותרו משום 'ובאו בה פריצים וחללוה'.
אם כן, מסקנת הגמרא באופן פשוט היא שאין יותר קדושה באבני המקדש[3].
אלא שלכאורה, מסקנת הגמרא סותרת את הכלל שנוקט הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד) שקדושתו של המקדש קיימת מאז הקידוש שעשה שלמה, ולכן מקריבים אף על פי שאין עכשיו בית.
הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקדש והמקדש חלק ד, פרק י אות ג – עמ' עב והלאה) כותב שמה שלקחו הפריצים לרשותם, התחלל. אבל מה שנשאר במקומו, לא התחלל. ולכן לדעתו, מי שלוקח עפר מקרקע העזרה ומשתמש בו, מועל.
כיוצא בכך כותב באגרות משה (יורה דעה ד, סג). הנושא של התשובה שם הוא האם מותר לקחת חתיכת אבן מאבני הכותל למזכרת. בתוך התשובה (אות יב) הוא דן בשאלת 'ובאו בה פריצים' וכתב:
מסתבר שרק מה ששקצו, וכן כל מה שרצו ליקחם לעצמן כמו כספא ודהבא דמטבעות, נעשו חולין. אבל הכלים שלקח נבוכדנצר לא יצאו לחולין.
ולכן לדעתו לאבני הכותל יש קדושה גם היום. לא ניכנס לדיון בסוגיית קדושת אבני הכותל, אבל לדברי שניהם, עפר העזרה הנמצא במקומו, עדיין קדוש.
אלא שלדברי שניהם יש לומר, שכשהערבים שופכים את עפר הר הבית, בין השאר, במטרה לגרום שלא יהיו שרידים ארכיאולוגיים לתקופת המקדש, הרי הם מחללים את קדושתם[4].
לעומת זאת, הרב אריאל כותב, שיש לחלק בין קדושת המקום ובין קדושת החפצא של האבנים, בדומה לחלוקה שהזכרנו לעיל ביחס לקדושת עפר העזרה שהוצא ממקומו. האבנים התחללו על ידי הגויים, אבל המקום הגאוגרפי נשאר בקדושתו.
אם כן, יש מקום לומר, שגם שברי אבנים מהעזרה עצמה, אינן קדושות.
מקורו של העפר בתשפוכת המסוננת
הנקודה האחרונה שיש לתת עליה את הדעת היא, שמרבית העפר המסונן מגיע מהמקום המכונה בטעות "אורוות המלך שלמה". מקום זה כלל אינו שייך לשטח הר הבית המקורי, וספק רב נתקדש בכלל.
למעשה, ראוי לנהוג כבוד בעפר זה (בדומה לאבני המזבח ששקצום מלכי יוון, שהגמרא אומרת שגנזום), אבל אין בהם איסור של הנאה מהקדש וכיו"ב.
******************************
[1] הדברים המובאים כאן מבוססים בעיקר על המקורות הבאים:
תכשיטים שהוכנו מאבני הר הבית, הרב יעקב אריאל, מעלים בקדש כא. כאן.
קדושת עפר וממצאים ארכיאולוגיים מהר הבית, הרב יעקב אפשטיין, חבל נחלתו יד, סה, כאן.
[2] וכך כותב גם הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקדש והמקדש חלק ד פרק י אות א – עמ' עב).
[3] מעניין לציין, שחלק מהפוסקים לפחות, הבינו שזו הלכה כללית ביחס לקדושה. כך כותב הרמב"ם בתשובה (שו"ת, סימן רט):
שאלה מה יאמר אדוננו בדבר מי שקנה מן הבוזזים ספרי הקדש, שהיו שייכים לאחד מבתי כנסיות שבערים, האם קנה אותם או כופין אותו להחזירם? ואם כופין אותו, הנותנים לו (המעות), שבהן קנה, אם לאו? והאם יחזירם לאותו בית הכנסת או לזולתו? יורנו רבנו ושכרו כפול מן השמים.
התשובה אם זו הביזה נעשתה בפקודת סולטאן, הרי (קנהו) ובטל דין הקדש, ואפילו כלי המקדש אם נבזזו, בטלה קדושתם. אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אבל אם נבזזו שלא ברשות סולטאן, יישבע בנקיטת חפץ, כמה הוציא, ויטול, ויחזור זה הספר למקומו, כדין מי שנראה אצלו, שנגנבו כליו או ספריו. וכתב משה.
כלומר, לדעת הרמב"ם גם קדושת ספרי קדש שנבזזו על ידי גורם מדיני (-הסולטן), נעלמת כשהסולטן 'מחלל' את קדושתם.
[4] חלוקה זו מופיעה בתשובה של הרב עזריה אריאל, כאן. אלא שמצד שני, יש לומר כפי שכתב הרמב"ם בתשובה שהוזכר בהערה הקודמת, שרק רשות שלטונית נחשבת לעניין 'ובאו בה פריצים', מה שלא מתקיים במקרה של הערבים בהר הבית בימינו.