סוגייות הגמרא היסודיות

איסור מחיקת השמות הקדושים

ברייתא בשבועות לה ע"א:

יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין. אלו הן שמות שאין נמחקין: כגון (1) א-ל, א-להיך, א-להים, א-להיכם, (2) אהיה אשר אהיה (3) אלף דלת (4) ויוד הי (5) ש-די (6) צב-אות הרי אלו אין נמחקין.
אבל הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין

ונוסף על שמות אלו שם הוי"ה.

כל שמות אלו אסורים במחיקה מן התורה, ואפילו אות אחת מהם. וכמבואר ברמב"ם (יסודי התורה ו):

הלכה א: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה. שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם. הלכה ב:  ושבעה שמות הם. השם הנכתב יו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש. או הנכתב א-דני. וא-ל. א-לוה. וא-להים. וא-להי. וש-די. וצבאו-ת. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

חובת גניזה

המשנה בתחילת פרק כל כתבי (שבת קטו.) אומרת:

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן אע"פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה ומפני מה אין קורין בהם מפני ביטול בית המדרש.

מבואר, שכתבי הקודש, טעונים גניזה, אפילו אלו שאין קוראים בהם, דהיינו הכתובים.

בגמרא נחלקו רב הונא ורב חסדא, מה הדין של כתבי הקודש שאסור לקרות בהם:

אתמר היו כתובים תרגום או בכל לשון. רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה ורב חסדא אמר מצילין אותן מפני הדליקה.

הגמרא אומרת, שהמחלוקת שלהם היא רק למאן דאמר שלא ניתנו ליקרות בהם[1]. כיצד כל אחד מהאמוראים מסביר את המשנה? ממשיכה הגמרא ואומרת:

רב הונא מתרץ לטעמיה: בין שקורין בהם – נביאים. ובין שאין קורין בהם – כתובים. במה דברים אמורים, שכתובים בלשון הקדש, אבל בכל לשון, אין מצילין. ואפילו הכי, גניזה בעו.
רב חסדא מתרץ לטעמיה – בין שקורין בהן – נביאים. ובין שאין קורין בהם – כתובים. אע"פ שכתובים בכל לשון נמי מצילין. והכי קאמר – ומקק שלהן טעונין גניזה.
ומקק שלהם – אם בלו ונעשו רקבון אף המקק, רקבובית של אכילת התולעים, טעונין גניזה.

 בגמרא מבואר, שכתבי הקודש שלא ניתנו לכתיבה, כגון כשכתובים בכל לשון, אין מצילים אותם מפני הדליקה. עם זאת, הראשונים כותבים, שכיוון שבימינו ניתנו כל כתבי הקודש וגם תושב"ע להיכתב משום 'עת לעשות לה', הרי שאת כולם מצילים מפני הדליקה, וכמובן שבכולם יש גם דין גניזה.

ובהמשך הגמרא שם:

תניא היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה.
 אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי לטבריא ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי ברבי יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו.

אמר רבי שתי תשובות בדבר חדא וכי טיט בהר הבית מנין ועוד וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן.

הגמרא אומרת, שדעתו של רב הונא היא כדעתו של רבי יוסי. אמנם, יש לשים לב שרבי ורבי יוסי נחלקו בשאלה האם מותר לאבד את כתבי הקודש האלו בידים. לדעת רבי יוסי מותר אף לאבדם בידים. ואילו לדעת רבי, לאבד בידים אסור.

במובן הזה, דברי רב הונא בהסבר המשנה אינם מתאימים לא לרבי, ולא לרבי יוסי. שהרי המשנה אומרת שכתבי הקודש שאינם נקראים טעונים גניזה, ואפילו לדעת רבי, שאוסר לאבדם בידים, מותר להניחם במקום התורפה.

ההלכה היא כרב הונא, ולכן, כתבי הקודש שקוראים אותם, מצילים מפני הדליקה. וכתבי הקודש שאין קוראים אותם, אין מצילים מפני הדליקה, ונחלקו התנאים אם יש חובה לגנוז אותם. הרמב"ם (הלכות שבת פרק כג הלכה כו) פסק כרבי, ש'מניחן במקום התורף והן מתאבדים מאליהן'.

הראשונים מציינים, שהיום אנו מתירים לכתוב כל כתבי הקודש, וגם בשפות אחרות, משום 'עת לעשות לה'. ולכן למעשה, כיוון שמותר לכתוב את כלל כתבי הקודש, ממילא יהיה הדין שמצילים אותם מפני הדליקה, וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן שלד סעיף יב).

לאור זאת, יש לעיין בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה שם):

הלכה ה: שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב"ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן. הלכה ח: כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות… וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן גוי יגנזו.

ראשית, מדברי הרמב"ם מבואר, שאיסור מחיקת שאר כתבי הקודש הוא רק מדרבנן, וכן כתבו גם ספר החינוך (מצווה תלז) והתשב"ץ (חלק א סימן ב)[2].

אלא שיש לתמוה על היחס בין דבריו בהלכה ה לדבריו בהלכה ח. בהלכה ה כתב, שאת הכינויים מותר למחוק. ואילו בהלכה ח כתב, שכתבי הקודש שבלו טעונים גניזה. מדוע דינם שונה מדין הכינויים?

כמה תירוצים נאמרו ביישוב קושיה זו.

במנחת יצחק (חלק א סימן יז אות ה) כתב שדבריו בהלכה ה הם מדאורייתא, אבל מדרבנן יש איסור למחוק, כמבואר בהלכה ח.

בשו"ת עין יצחק (אורח חיים סימן ה אות ד) כתב, שבהלכה ה כתב את עיקר הדין, אבל האמת היא שמותר רק לצורך, וזו כוונתו בהלכה ח. וכן היא לשון ספר החינוך (מצווה תלז):

שאר הכינויין שמשבחים בהם השם, כגון רחום… הרי הן כשאר כתבי הקדש שמותר למוחקן לצורך שום דבר.

וכן כתב גם ר"ש איגר.

ובספר עבודת המלך כתב לחלק, שהיתר מחיקת הכינויים הוא כשהם כתובים שלא במסגרת 'כתבי הקודש', אלא שלא במקומם:

והנה בודאי דדין הכינויין בכתבן שלא במקומן איירי. דאי לאו הכי, הרי הו"ל כתבי הקודש. אבל מכל מקום, הדברים תמוהים: והרי בנכתבו שלא במקומן אין עליהם דין כתבי הקודש כלל ואיך כתב רבנו והרי הן כשאר כתבי הקודש? גם למה צריך רבנו לומר הרי הן כשאר כתבי הקודש בעוד שכתבי הקודש באמת אסור למוחקן והרי בגמרא שם ליתא אלא דכינויין נמחקין?
ונתקשיתי בזה זמנים טובא, עד שזכיתי והראני בן גיסי הגאון שיחיה בכת"י ברלין ושם כתיב הרי הן כשאר דברי הקודש ומותר למחקן ולא הזכיר רבנו כתבי הקודש כלל בזה, דבודאי כתבי הקודש אסור למוחקן, ואם נכתבו שלא במקומן אין עליהם דין כתבי הקודש כלל, אלא כשאר דברי קודש שלא נתנו לבזיון אבל מותרים במחיקה והדברים ברורים.

המשותף לכל הדעות כאן הוא, שלכתחילה אין למחוק את כתבי הקודש, ורק במקום הצורך יש מקום להתיר.

שיטה חריגה היא שיטת הרד"ע (מובא בספר הליקוטים ברמב"ם פרנקל):

יש לומר כי יותר בזיון וחילול השם הוא כששורפם או כשמאבדם ביד, מכשמוחקן, שאין עושה בהם שום בזיון.

מחיקת השם בגרמא

שבת קכ עמוד ב:

תניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף.

בגמרא מבואר, שכל התנאים סוברים שמצד דיני מחיקת השם, מותר לטבול. שכן כאן מדובר במחיקה בגרמא. הבעיה, לדעת חכמים, קשורה לבעיה אחרת, של עמידה ערום בפני השם.

נמצא, שמותר למחוק את השם בגרמא. כך פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (שם הלכה ו):

אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.

אלא שהנודע ביהודה (תניינא אורח חיים סימן יז) הקשה: היאך יהיה מותר למחוק את השם על ידי גרמא, הרי יש חיוב גניזה, ובוודאי שלהיכנס למצב שיגרום לשם להימחק זה הפך מגניזה.

ולכן לדעתו, גם גרמא של מחיקת השם מותרת רק לצורך מצווה.

מדברי התשב"ץ בסימן ב נראה תירוץ אחר, שההיתר של מחיקה בדרך גרמא הוא רק כשאינו עומד לקיום ממילא. שכן כתב:

ולא עוד אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו והראיה מדאמרינן בפרק כל כתבי (ק"כ ע"ב) היה שם כתוב על בשרו וכו' אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ומפרשינן טעמא התם כדי שלא יעמוד לפני השם ערום אבל משום חשש מחיקה לא משום דגרמא הוי ושרי. משמע שאע"פ שהוא עומד להימחק אסור למוחקו בידים

ומשמע מדבריו, שהבין שכל ההיתר הוא רק בעומד להימחק ממילא.

ובאחיעזר (יורה דעה סימן מח) כתב לתרץ בדרך דומה למה שכתבנו לעיל בשם עבודת המלך, שהיתר מחיקת השם הוא רק כשהשם כתוב בפני עצמו, ולא כחלק מ'כתבי הקודש'. טעם החילוק הוא, ששם יחידי לא ניתן להיכתב, ולגבי כתבי הקודש שלא ניתנו להיכתב, אמנם אסור לכלותם בידים, אבל אין בהם דין גניזה וממילא גרמא יהיה מותר בהם.

שם שנכתב שלא לשם קדושה

הגמרא בגיטין (כ.) אומרת:

תניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר.

המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים היא בשאלה אם התיקון בדרך של העברת הקולמוס על השם מועילה לקדש אותו, או שיש כאן בעיה כי השם אינו מן המובחר (בהמשך הגמרא מבואר, שהבעיה היא משום 'זה א-לי ואנוהו'). אבל לכולי עלמא יש בעיה בעצם העובדה שהשם נכתב בלא קדושה.

מכאן מסיקים הגהות מיימוניות (שם אות א):

כתב רא"מ, ואם כתב אותיות של שם, ולא נתכוין לקדש בכתיבתן, אין בהן קדושה כדאיתא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכמים אומרים אין השם מן המובחר, אלמא דבעינן כוונה.

וכן מבואר בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן קעז).

אלא שעל כך יש להקשות מדברי התשב"ץ במקום אחר (חלק א סימן ב). התשב"ץ בתשובה זו דן במנהג המקובל שכדי ללמד ילדים תורה, היו כותבים להם פסוקים, ולאחר שהיו לומדים אותם, היו מוחקים את הפסוקים.

במסגרת התשובה התשב"ץ דן בשאלה האם אין כאן איסור מחיקת השם. ועל כך הוא עונה שני תירוצים. התירוץ הראשון:

מיהו איכא למימר שאינו אסור למוחקן אלא שלא לצורך. אבל לצורך כתיבת פרשה אחרת, הרי זה מותר. שכיון שעבר זמן פרשה זו הוי כהיכל שצריך תיקון שמותר לסותרו ולבנותו. ולפי זה היה מותר אפילו היכא שיש שם אזכרות. אלא שהדבר קשה להתיר כן באיסור תורה ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה. ועוד דנראה ודאי דאסור דהא לא שרינן למכתב מגלה זו אלא משום עת לעשות לה' ובכתיבת אזכרות ליכא עת לעשות לה' שהרי אפשר לכתוב בלא אזכרות כדי שלא לבא לידי מחיקתן א"כ כי כתבן ומחקן מלקין ליה אבל שאר הפסוקים אם אין שם אזכרה כיון שאין איסורו אלא מדרבנן אפשר להקל להתיר מחיקתן לצורך כתיבת פרשה אחרת ופוק חזי מאי עמא דבר ומנהגן של ישראל תורה היא והרי הן נזהרין מכתיבת האזכרות ואין חוששין למחיקת הפסוקים.

כלומר, מחיקת פסוקים כשהם כבר אינם נצרכים כדי לכתוב משהו אחר, זה בגדר תיקון ולא קלקול. למעשה, התשב"ץ מוכן לסמוך על סברא זו רק לגבי דברים שאיסורם מדרבנן, דהיינו שאר כתבי הקודש מלבד השמות שאינם נמחקים.

והתירוץ השני:

ואפילו איכא איסורא במחיקה אפילו לכתוב פרשה אחרת, אפילו הכי, משום עת לעשות לה' וגו' שרי. שאם הכתיבה שהיא אסורה מן התורה כדכתיבנא לעיל שרי משום עת לעשות וגו' כל שכן המחיקה שאינה אסורה אלא מדרבנן וכדמוכח לעיל דשריא משום עת לעשות אבל באזכרות ליכא משום עת לעשות שהרי אפשר לכתוב האזכרות ע"י שינוי וכדכתיבנא.

כלומר, היות שבעצם אסור לכתוב תורה שבעל פה, וכל מה שהותר הוא משום 'עת לעשות לה', הרי שכשם שהאיסור לכתוב, שהוא איסור דאורייתא, הותר מסיבה זו, כך גם האיסור למחוק שהוא רק מדרבנן, יותר משום 'עת לעשות לה' '.

וכאן יש לשאול – מדוע נזקק התשב"ץ לתירוצים אלו? שיאמרו למלמד התינוקות ולתינוקות, שלא יתכוונו לקדש את השמות והפסוקים שאותם הם כותבים?

מכאן עולה, שיש הבדל בין כתיבת שם בטעות, שאז הוא אינו קדוש, ובין כתיבה של פסוק כשהמטרה היא לכתוב את הפסוק. אם אדם כותב 'פלוני הלך אל אלמוני' באמת אין כוונתו במילה 'אל' להתייחס אל הקב"ה. אבל כשכותב את שם ה' בכוונה תחילה, אלא שאין רצונו לקדש אותו, בזה יש לומר לומר שכיוון שסוף סוף הוא כותב את השם ומתכוון אליו, מה בכך שאינו מתכווין לקדשו.

דעת הרמב"ם

גמרא מגילה לב ע"א:

אמר ר' זירא אמר רב מתנה  הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה.

דברי רבי זירא נפסקו ברמב"ם בהלכות ספר תורה (פרק י הלכה ד):

תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחין בו ספר תורה אף על פי שהספר בתוך התיק וכן הכסא שהוכן להניח עליו ספר תורה והונח עליו ספר תורה הכל תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין, אבל הבימות שעומד עליהן שליח ציבור ואוחז הספר, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה.

בשו"ת עין יצחק (אורח חיים סימן ה אות ז ואילך) הסיק מדברי הרמב"ם:

סבירא להו, דהא דאמרו במגילה דהלוחות אין בהם משום קדושה דמיירי דלא כתבו זה בקדושה רק בשביל תינוק להתלמד בלבד, ועל כן אינו חל דין קדושת כתבי קודש על הלוחות. ומזה הוכיח הרמב"ם דאם לא כתבם בקדושה אינו חל קדושת כתבי קודש עליהם אף לאוסרן מדרבנן.
ויש להסביר זה עוד ביתר ביאור כיון דהך דהלוחות דרכן למחוק התיבות והאותיות ולכתוב על זה אותיות ותיבות אחרים וכמש"כ התשב"ץ שם. ע"כ ממילא אינו חל עליהם מעולם דין קדושת כתבי קודש על הלוחות והוי ממילא כמו דהתנה עליהם בפי' דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש אף מדרבנן.

כלומר, לדעתו, הכתיבה על הלוחות האמורה ברמב"ם היא כתיבה לתינוקות להתלמד, ואין בה קדושה, כי כיוון שכותבים ומוחקים, לא חלה על זה קדושה מעולם.

אמנם, אחרונים רבים חלקו עליו בהבנת הרמב"ם. דבריהם מושתתים על שני יסודות. ראשית, באותו הפרק בהלכות ספר תורה כותב הרמב"ם (הלכה א):

נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ספר תורה, ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים, ואלו הן: (א) אם נכתב על עור בהמה טמאה… (י) שכתבו אפיקורוס או כיוצא בו משאר פסולין, (יא) שכתב האזכרות בלא כוונה.

הרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שבספר תורה שנכתב על ידי אפיקורס, אף שאין בו קדושת ספר תורה כיוון שנכתב שלא לשם קדושת ספר תורה, יש בו קדושה כדין חומשים, ומן הסתם הכוונה שצריך לגנוז אותו ואסור למחוק אותו סתם.

בהלכות יסודי התורה (שם הלכה ח) כתב הרמב"ם:

אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו.

לדעת העין יצחק, נראה לומר שעצם העובדה שאפיקורס כתב את ספר התורה, מאפשרת למחוק אותו, כמו בגוי שכתב את השם. אבל החיוב לשרוף את הספר תורה, הוא 'שלא להניח שם לאפיקורסים'.

אבל ביביע אומר (חלק ד יורה דעה סימן כא) כתב, שאריכות לשונו של הרמב"ם מראה שההיתר לשרוף, ולא רק החובה, הוא רק משום שמדובר באפיקורס, אבל אם לא היה אפיקורס, היה חיוב גניזה, וכפי שמשתמע מהלכות ספר תורה.

וכן היא דעת הציץ אליעזר (חלק ג סימן א אותיות י – יב), וכן היא דעת הנצי"ב במשיב דבר (חלק ב סימן פ). כדי להסביר את הדין של הלוחות, הציץ אליעזר (אות טו) מפרש שהלוחות שמדבר עליהם הרמב"ם הם הלוחות שמחזיקים את  הגליונות, ולא הגליונות בעצמם (די מתאים להקשר של הבימה).

למעשה, נחלקו בזה אחרונים רבים. הש"ך (יורה דעה סימן רעו סקי"ב) כותב, שאסור למחוק שם גם כשנכתב שלא בקדושה, ורק לצורך תיקון ניתן למחוק.

מחיקת שם שנכתב לשימוש חד פעמי

כאמור, הנצי"ב (משיב דבר ב, פ) סובר, שגם אם כותבים את השם שלא לקדושה, עדיין הוא טעון גניזה כמו ספר תורה שכתבו מין. אמנם, בהמשך דבריו מחלק הנצי"ב בין עלי הגהה שמעולם נעשו על מנת ללמוד בהם, ובין ספרי קודש שבלו, שהם כן עמדו לשימוש, אלא שנתבלו:

נראה דזה האיסור אינו אלא כשנכתבו על מנת שיהיו קיימין להשתמש בקדושתן מה שאין כן אם מתחלה באו על מנת לאבדם שאין בזה איסור כלל…
היוצא מכל זה דבלאי כתבי קודש שיש בהם אזכרות. ודאי חובה לגונזן באדמה ואסור לשרוף משום לא תעשה. ובלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות תליא במחלוקת…
אבל כל זה בבלאות שהוקדשו מתחלה כדי ללמוד בהם. משאין כן הקארעקטין דמתחלה באו כדי לאבד, לכולי עלמא… ומצוה נמי איכא וראוי לעשות אותו יום יום טוב כשם שעשו יום טוב בשעה שזכו שלא יהיו האזכרות של שטרות מוטלים באשפה.

האם ניתן ללמוד מכאן לדפי מקורות שנועדו לשימוש חד פעמי? מחד, לא מדובר בדבר שהלך מראש אך ורק לאיבוד, כמו דפי הגהה של ספרים, אלא במשהו שמיועד לשימוש. ומאידך, מדובר במשהו שמראש היה מיועד לשימוש חד פעמי בלבד. ועל כן, קשה לקבוע מה תהיה דעת הנצי"ב במקרה כזה.

ההיתר של האחיעזר והאגרות משה

גם האחיעזר (יורה דעה סימן מח) עסק בסוגיית דפי ההגהה. כאמור לעיל, האחיזר סובר, שכתבי הקודש שלא ניתנו להיכתב, אין בהם חיוב גניזה, כדעתו של רבי שהבאנו לעיל, וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת.

לאור זאת, טוען האחיעזר שדפי ההגהה לא נועדו ללימוד, וכיוון שאין קורין בהם, ממילא הם ככתבי הקודש שאין קורין בהם, שאין מצילים אותם מפני הדליקה:

ועתה נחזור לענין הקארעקטין דכיון דא"א ללמוד בהן מפני שאינן מסודרים עדיין ומלאים טעותים גרע מס"ת שאינו מוגה דטעונה גניזה … וכיון דאין קורין בהם לא נתנו להצילן וגם מותר לאבדן ע"י גרמא היכא דמכוון לטובתן.

מה שכתב האחיעזר בסוף דבריו 'היכא דמכוון לטובתן' הוא, שיש מקום לחלק בין איבוד ממילא, ובין הנחה כדי שיאבדו. ועל זה כתב, שאם מניחים את דפי הגניזה במקום שיאבדו בגרמא, והמטרה היא כדי למנוע מהם בזיון חמור יותר, אין בזה איסור.

בדרך דומה לדברי האחיעזר ובהרחבה, כותב האגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן לט) לגבי כלל ספרי הקודש שאין משתמשים בהם.

אבל יש לעיין באין ראוין הספרים להשתמש בהם דבלו ונקרעו, דבס"ת הא איכא נמי אופן דנפקע הקדושה בנמחק ואין בו ללקט פ"ה אותיות, ואיתא בגמ' שבת דף קט"ז ע"א דמקום הכתב כי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזל כתב אזלא ליה קדושתיה… על כל פנים, מצות הכתיבה הוא חיוב בעצם. ולכן כשכתב ספר תורה נקדשה מצד הכתיבה מצד עצמה אף שלא מצד מצות הלמוד… אם כן, אחר שכבר נתקדשה בקדושת ספר תורה, היא בקדושה כל זמן שאיכא שם כתב אף שאירע שנמחקו מצד רבוי השנים וסבות אחרות כשנשאר שיעור פרשה דויהי בנסע שאיכא פ"ה אותיות אף מפוזרות שלא שייך ללמוד שום דבר.
אבל הספרים (-חומשים) ליכא שום מצוה מצד הכתיבה עצמה אלא מצד מצות הלמוד. שתורה שבכתב שאיכא חיוב הלמוד דוקא בכתובים… וגם מצד מצות למוד תורה שבע"פ שכמעט לא היה אפשר לרוב היותר גדול בעל פה התירו לכתוב תורה שבע"פ, שנמצא שכל המצוה דכתיבת הספרים הוא רק בשביל הלמוד… וא"כ ודאי גם הקדושה שנעשה על ספרים אלו הוא נמי מצד שנעשו ללמוד בהם דוקא, וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה, ולענין זה לא שייך מעלה אף בנשארו שורות שלימות דודאי למי שרוצה ללמוד לא שייך ללמוד במקצת דף וכ"ש שלא שייך ללמוד בנשאר חצי מדבור תוספת וחצי מדבור אחד מרשב"א ורמב"ן וכדומה.
אם כן, אף שהאידנא מצילין כל הספרים מדליקה אין להציל כל אלו, ורק בספרי תנ"ך שאיכא אזכרות יש להציל דהא בספר תורה אף שאין בה פ"ה אותיות אם אך איכא אזכרה מצילין כדאיתא בגמ' ובש"ע שם…

האגרות משה מסביר, שיש הבדל בין קדושת ספר תורה לקדושת שאר הספרים. קדושת ספר תורה היא מצד המצווה בכתיבת ספר תורה, והיא אינה תלויה בלימוד מהספר. לכן, כל זמן שהספר קיים, חייבים בקדושתו, וחייבים להצילו מפני הדליקה. לעומת זאת, קדושת שאר הספרים, היא רק מצד הלימוד שלהם, ולכן ברגע שאין לומדים מהם, בטלה קדושתם, ואין בהם חיוב גניזה.

ואמנם, לאבדם ממש בידים, כתב האגרות משה שאסור כדעת רבי, אבל כשרק מניחם במיכלי מיחזור, אין זה נחשב כילוי בידים, ויהיה מותר לעשות זאת.

כילוי כתבי הקודש כהגנה מפני בזיון גדול יותר

בתשובת שבות יעקב (חלק ג סימן י) כתב סברא נוספת:

מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה. עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין אי אפשר משאפשר. ובוודאי הרבים שנהגו כן כאשר מעיד בעל באר שבע לאו מעצמם עשו ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו גם כן שאי אפשר לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת, על כן התירו לשרפם. וגדולה מזו מצינו שהתירו לאבד את עצמו לדעת בכה"ג כדכתיב בשמואל ל"א ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי. הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם, אפילו היכ התירו אפילו על הספק כמשמעות לשון המקרא פן יבואו הערלים וגו' והתעללו בי …
ונראה לי דמהאי טעמא אמרינן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה ממש לספר תורה. ואם כן, כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידים כדי שלא יבא לידי בזיון היותר גדול כמו שמצינו בשאול, הוא הדין בספר תורה ממש …זה נ"ל פשוט טעם על אותן שנהגו להתיר. ומכל מקום, ודאי היכא דאפשר למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר. אבל היכא דאי אפשר מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל תלמיד חכם ובזה נראה גם כן כבוד התורה.

כלומר, כאשר אי אפשר, עדיף לשרוף את כתבי הקודש, מאשר לאפשר להם להתגולל באשפה, כפי שקורה כאשר הגניזה אינה יעילה מחמת ריבוי הדפים[3].

מסקנות

אף שלדעתו של האגרות משה ניתן להקל בכל ספרי קודש שאין בהם אזכרות, הרי שלמעשה לא נראה לי שראוי לסמוך על ההיתר הזה. ראשית, כי במרבית ספרי הקודש של היום יש גם אזכרות. שנית, כי המצוקה של הגניזה בהקשר של ספרים אלו אינה רבה במיוחד, ושלישית, והיא העיקר, דומני שזו קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה. אולי היא יכולה לשמש כקולא עבור בעיות גניזה של מועצות דתיות, שמגיעים אליהם הרבה ספרי קודש לגניזה. אבל לאדם הפרטי ולגבאי בית הכנסת, נראה לי שאין כ"כ צורך להשתמש בקולא זו.

מרבית הדיון הוא ביחס לדפים המכילים דברי קודש, ומשמשים בצורה חד פעמית למדי – דברי קודש בעיתונים, עלוני פרשת שבוע, ודפי מקורות לשיעורים.

ראשית, כהנחיה כללית יש לצמצם את השימוש בדפים אלו. כך מבואר בגמרא במסכת ראש השנה (יח:):

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב.

הרי שחכמים ראו שכתיבת שם שמים סתם כך בשטרות היא דבר לא ראוי, בגלל שהם מתגוללים לאחר מכן באשפה.

שנית, יש להקפיד כשכותבים דפים כאלו, להימנע משימוש בכל אחד משבעת השמות שאינם נמחקים.

ושלישית, אין לכתוב על הדפים האלו 'נא לשמור על קדושת הגליון'. להפך – יש להתנות בזמן כתיבתם (אם זה דפי מקורות בבית ספר וכדומה, מספיק לכתוב את הדברים מעל מכונת הצילום) שמתכוונים שלא לקדש את הדפים האלו.

שלוש הנחיות אלו הן במישור ה'לכתחילה'. וכעת לעניין הדיעבד. הנחת המוצא היא, שבדרך כלל דפים אלו מתגוללים בכל מקום, גם בשל הקושי להביא אותם לגניזה, וגם הגניזה היא לא כזאת מכובדת בדרך כלל, בנוסף להיותה יקרה מאוד עקב ריבוי הדפים.

לענ"ד יש לשים במיחזור את כל העלונים ודפי המקורות[4].

זאת בצירוף של כמה שיטות:

ראשית, שיטת חלק מהפוסקים, שבשמות שנכתבו שלא לשם קדושה אין חיוב גניזה.

שנית, שיטת האגרות משה שכתבי הקודש שאין משתמשים בהם אין בהם קדושה, והרי הם ככתבי הקודש שלא ניתנו להיכתב, שאינם טעונים גניזה, ואסור רק לאבדם בידים ממש.

שלישית, שיטת הפוסקים שמותר לשרוף כתבי הקודש כדי להצילם מבזיון גדול יותר.

רביעית, שיטת הפוסקים שגרמא של מחיקת השם מותרת לצורך (הנודע ביהודה). כאמור, כאן הצורך קיים.

אחרי היתרים אלו, יש להעדיף את ההנחה במיחזור על פני ההשלכה לאשפה. הטעם לכך הוא דברי המדרש (קהלת רבה פרשה ז):

ראה את מעשה הא-הים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

*******************

---

[1] רש"י מבאר שהכוונה למחלוקת התנאים במסכת מגילה (ט.) אם מותר לכתוב ספרי תורה בשאר לשונות חוץ מעברית ויוונית.

[2] ודלא כמגן אברהם (סימן קנד סק"ט).

[3] ועיין בדברי הציץ אליעזר (חלק ג סימן א אות יט) שכתב על דבריו בהקשר של גניזת דפי הגהה:

ומובן שמן המובחר אילו היו יכולים לסדר כזה גם בעלי ההגהות, להקציע מקום מיוחד שלשם יביאו כל בעלי הדפוס עלי – ההגהות, ולסדר באופן כזה של השבות יעקב, אבל לדין יש לצדד ולומר שהיינו דווקא בכתבי קודש ממש שנכתבו לשם קדושה ולשם לימוד ורק שבמשך הזמן נקרעו ובלאו, אבל כבנידון עלי ההגהות הנדפסים מלכתחילה ע"מ לשרפן יש לומר שבכל אופן שהוא קדושתן קלה יותר מקדושת כתבי קודש ממש, ובכזה לא מצריך השבות יעקב להדר לקבור אפרן דווקא בגומא אצל ת"ח.

[4] למעשה, כך כותב גם הרב יעקב אריאל ("מיחזורם של עלוני בתי הכנסת", תחומין ל)